יורג גוידו הולסמן - דפלציה וחירות

תרגום: יונתן קרוביצקי


הגהה ועריכה לשונית: זהבה קור

הקדמה


לעונג הוא לי לראות את המסה הקצרה הזאת יוצאת לאור. כאשר היא נכתבה והוצגה לפני למעלה מחמש שנים, היא התקבלה בברכה על ידי אלה בקהילה המדעית שהיה להם רקע באסכולה האוסטרית של הכלכלה. אבל אלה שחסרו את הרקע לא הבינו ואף דחו את הנאמר כאן. כדי להגיע לקהל הרחב, חיבור קצר כזה פשוט לא היה מספק. החלטתי אפוא לא לפרסם את "דפלציה וחירות", והתחלתי לעבוד על "האתיקה של ייצור הכסף", ספר המציג את הטיעונים שלי לרוחב, וראה אור לאחרונה ב"מכון מיזס".


במשבר הנוכחי, אזרחיה של ארה"ב עומדים בפני החלטה חשובה. הם יכולים לתמוך במדיניות שנועדה להנציח את מערכת כסף-צו (fiat money), ואת המצב העלוב של הבנקאות ושל השווקים הפיננסיים שהיא, באופן הגיוני, מובילה אליו. או במדיניות שנועדה להציג מחדש את השוק החופשי בתחום המוניטרי והפיננסי. המדיניות הזאת דורשת שהממשלה תשמור את הידיים שלה לעצמה. אל לה לייצר כסף, או למנות סוכנות מיוחדת לייצור הכסף. אל לה לכפות על האזרחים  שימוש בכסף-צו על ידי אכיפת הילך חוקי (legal tender) דרך חקיקה. אל לה להפעיל רגולציה לא בבנקאות או בשווקים הפיננסיים. אל לה לנסות לקבוע את שער הריבית, מחירי הנכסים הפיננסיים או הסחורות.


ברור כי הצעדים האלה הם קיצוניים לפי אמת המידה של היום, ואינם צפויים לזכות בתמיכה מספקת. אבל חוסר תמיכה זה מקורו בבורות ובפחד.


כמעט כל המומחים לכספים ולפיננסים - אנשי הבנקים המרכזיים ורוב המרצים באוניברסיטאות - מספרים לנו שהמשבר היכה למרות מאמציו של הכנים של הבנק המרכזי - הפד (The Fed); שכסף, בנקאות והשווקים הפיננסיים לא נועדו להיות חופשיים, כי סופם לעלות בתוהו למרות נוכחות מאסיבית של הממשלה כסוכן פיננסי, כרגולטור וכיוצר הכסף; שהמערכת המוניטרית שלנו מספקת לנו הטבות רבות כל כך עד שיהיה טיפשי שלא לשמר אותה. בדיוק אותם המומחים מפצירים בנו אפוא לתת לממשלה עוד יותר מקום בשווקים הפיננסיים, להגדיל את כוחה הרגולטורי ולעודד ייצור של עוד יותר כסף, שישמש לתכניות החילוץ.


אבל כל הטענות הללו שגויות, כפי שהודגם שוב ושוב על ידי כלכלנים מאז ימיהם של אדם סמית ודוד ריקארדו. מערכת של כסף-נייר אינה מיטיבה מנקודת המבט הכללית. היא אינה מייצרת משאבים ממשיים בהם תלויה הרווחה שלנו. היא בסך הכל מחלקת את המשאבים הקיימים באופן שונה, ויש כאלה שמרוויחים מכך ויש כאלה שמפסידים. זוהי מערכת ההופכת את הבנקים ואת השווקים הפיננסיים לפגיעים, בגלל שהיא גורמת להם לקמץ בשסתומי הביטחון של עולם העסקים: מזומן והון עצמי. למה להחזיק ביתרות מזומנים משמעותיות כשהבנק המרכזי מוכן להלוות לך כל כמות שתצטרך בהתרעה של רגע? למה להשתמש בכסף שלך אם אפשר לממן את ההשקעות שלך עם אשראי זול ישר ממכבש הדפוס?


להעלות את השאלות הללו משמעו לענות עליהם. המשבר לא היכה בנו למרות הנוכחות של רשויות המוניטריות והפיננסיות. הוא היכה בגללן.


ואז מגיע גורם הפחד. אם נלך על מדיניות ה"לא לגעת", מספרים לנו רוב המומחים, תעשיית הבנקאות, השווקים הפיננסים ורוב המשק כולו יימחק בספירלה דפלציונית חסרת תחתית.


החיבור הזה טוען כי זו היא אמת למחצה. אמת, כי ללא התערבות ממשלתית נוספת תתרחש ספירלה דפלציונית. אבל אין אמת בכך שהיא תהיה חסרת תחתית ותמחק את הכלכלה כולה. היא לא תאיים על החיים והרווחה של כלל האוכלוסיה. הדפלציה הורסת בעיקר את החברות וענפי התעשייה שהתקיימו כטפילים על חשבון שאר המשק, ואשר חייבים את קיומם למערכת כסף-צו הנוכחית שלנו. אפילו בטווח הקצר, דפלציה תוריד אפוא את ההכנסה הריאלית אך ורק בגבולות צרים למדי. והדבר יפנה את השטח לגדילה משמעותית למדי, בטווח הבינוני והארוך.


אל לנו לפחד מדפלציה. עלינו לאהוב אותה כשם שאנחנו אוהבים את החרויות שלנו.


יורג גוידו הולסמן


אנז'ה, צרפת


אוקטובר 2008


I


המאה העשרים היתה המאה של הממשלה הכל-יכולה. במדינות מסוימות, משטרים טוטליטריים נכונו בבת אחת דרך מהפכות, וזו אסטרטגיה גרועה, כמסתבר, שכן אף לא אחת מהממשלות הללו קיימת עוד. אבל במדינות אחרות הטוטליטריזם אינו הופיע בשלמותו בבת אחת, כמו ונוס מהגלים. בארה"ב וברוב מדינות מערב אירופה, הממשלה גדלה לאט אך באופן עקבי. אם נזניח את הצמיחה הזאת, סופה של הממשלה להפוך טוטליטרית, גם אם כיום נראה הדבר רחוק.


עובדה היא שבכל ארצות המערב הממשלה צמחה במאה שנים האחרונות מהר יותר מהכלכלה. הדוגמאות הראוותניות ביותר לכך  הן מדינות הרווחה ומדינות המלחמה(1). כעת, הגידול במדינת הרווחה-מלחמה לא היה אפשרי ללא אינפלציה, אשר לצורך המחקר שלנו ניתן להגדיר כגידול בבסיס הכסף ובנכסים הפיננסיים הניתנים להמרה בבסיס הכסף על פי דרישה. (2) ייצור של עוד ועוד כמויות חדשות של דולרי-נייר, וייצור של עוד ועוד אמצעי אשראי ב"פדרל ריזרב" סיפקו את "הנזילות" להתרחבות גדולה אף יותר של פקדונות על פי דרישה שיוצרים הבנקים, ותחליפי כסף אחרים, אשר בתורם אפשרו הרחבת החוב הציבורי בצורה שלא היתה כמותה.  החוב הציבורי של ארה"ב עומד היום (דצמבר 2002) על כ6.2 טריליון דולר, עליה משמעותית יחסית לשני טריליון בתחילת שנות השמונים, ופחות מטריליון לפני תחילת עידן הדולר-נייר, שתחילתו בסגירת חלון הזהב בתחילת שנות השבעים.


הקשר בין דולרי נייר לגידול מעריכי בחוב הציבורי ידוע היטב. מנקודת מבטם של בעלי החוב, הממשל הפדרלי שולט בפדרל ריזרב, המונופול המייצר את דולרי הכסף, ולכן חסין לנצח מפני פשיטות רגל. אם יהיה צורך, הממשל הפדרלי יכול להדפיס כל כמות של דולרים להחזיר בהם את חובותיו. אג"ח ממשלתיות מגובות אפוא בבטחונות ששום לווה אחר לא יוכל להציע. והממשל הפדרלי יכול להמשיך ולהרחיב את פעולותיו ולממן אותן דרך חוב נוסף גם אם אין שום סיכוי כי החובות הללו יוחזרו אי פעם מכספי המיסים. התוצאה היא מה שנראה כצמיחה בלתי מבוקרת של אלו מהממשלות אשר שולטות בייצור כסף-נייר.


אחת מן הסיבות הרבות אשר הצטרפו יחדיו ויצרו את המצב הזה היא העדר מסוים של התנגדות מצד הכלכלנים המקצועיים. בחיבור זה אטפל ברעינות השגויים אשר מנעו מכלכלנים רבים להילחם באינפלציה במרץ הנדרש. רוב הכלכלנים חזרו בהם מההתנגדות לאינפלציה בדיוק כאשר התנגדות זאת  נדרשה ביותר, כלומר באותם הצמתים הבודדים בהיסטוריה בהם המערכת האינפלציונית עמדה בפני קריסה. במקום לעסוק בניתוח אובייקטיבי של האירוע, הם נתקפו בפחד מפני הדפלציה ותמכו בסוף ב"רפלציה" (reflation) - אשר אינה אלא אינפלציה נוספת (3)


ארה"ב עמדה פעמיים בצמתים כאלה: בשנות השפל הגדול, ובמיתון הקטן שאנו חווים כעת בעקבות הגאות הפיננסית הכלל עולמית הראשונה. היום, תיתכן שוב קריסה דפלציונית של המערכת המוניטרית שלנו. בנובמבר 2002, בכירי הפדרל ריזרב (גרינספן, ברננקי) ושל הבנק של אנגליה (בין) הצהירו, כי אין גבול לכמות הכסף שהם מוכנים להדפיס כדי למנוע דפלציה. התכניות הללו משקפות את מה שנחשב היום לאורתודוקסיה בעניינים מוניטריים. גם רבים ממבקרי המדיניות האינפלציונית בעבר מסכימים, כי בתנאים הנוכחיים, מידת מה של אינפלציה תועיל למלחמה בדפלציה. חלק מהם אומרים כי מאחר וטרם נוצרה אינפלציה אין צורך להגביר את קצב הדפסת הכסף. אבל מאידך הם מסכימים ברמת העיקרון כי אם תתרחש דפלציה מסיבית, יהיה צורך פוליטי להגדיל את ההוצאה, ושלצורך מימון ההוצאה הזאת על הממשלות לחולל יותר חובות, ועל הבנקים המרכזיים להדפיס יותר כסף. (4)


לדעות הללו אחיזה מסוימת אף בתוך האסכולה האוסטרית. לודוויג פון מיזס, הנס סנהולץ, מארי רות'ברד ואוסטרים אחרים ידועים בהתנגדותם הבלתי מתפשרת לאינפלציה. אבל רק סנהולץ לא נרתע מלשבח את הדפלציה ואת המיתון כשהם באים לבטל את מערכת כסף-צו, ולשים מערכת של כסף יציב במקומה. לעומתו מיזס ורות'ברד קידמו את הדפלציה רק במידה בה היא קידמה את ההתאמה מחדש של המשק בזמן השפל העוקב  אחרי גאות אינפלציונית. אבל שניהם, במפורש (מיזס) או במרומז (רות'ברד) בקשו למנוע דפלציה בכל הקשר האחר. במיוחד כשהדיון נסוב סביב רפורמה מוניטרית, הן מיזס והן רות'ברד קידמו תכניות "להגדיר מחדש" את "מחיר הזהב" במונחי כסף- נייר, כדי להחזיר את ההמירות. (5)


החולשה העיקרית של התכנית הזאת היא, שמשתמע ממנה כי תהליך הרפורמה יונחה על ידי בדיוק אותם מוסדות ואותם בני אדם אשר הרפורמה אמורה פחות או יותר לייתר. כמו כן ניתן להטיל ספק אם הרשויות המוניטריות שלנו יכולות להשתמש באופן חוקי ביתרות הזהב "שלהן" כדי לשקם את כסף-הנייר שלהן. בעצם, הן השתלטו על היתרות הללו בצעדי החרמה, ולכן כלל לא ברור כיצד רפורמה מוניטרית נוסח מיזס ורות'ברד יכולה להתישב עם עקרונות חקיקה ומוסר ליברטריאניים שרות'ברד מקדם כל כך בעבודותיו האחרות.


אבל יש סוגייה נוספת הדורשת התיחסות: מה בעצם לא בסדר בדפלציה של היצע הכסף, מנקודת מבט כלכלית? השאלה תעמוד פה במרכז הדיון, שניתן, למרבה המזל, לפתח סביב הניתוח של רות'ברד לדפלציה. ניתוח זה הדגים במיוחד את התפקיד החיוני שיש לדפלציה בזירוז ההתאמה מחדש של מבנה הייצור אחרי משבר כלכלי. אבל נדמה שאין כלכלן המעוניין בהמשך ניתוח מפוכח של השפעות הדפלציה על תהליכי השוק, וההשלכות החברתיות והפוליטיות שלה. האמת היא שהדפלציה הפכה לשעיר לעזאזל של מקצוע הכלכלה. היא איננה מנותחת, כי אם מושמצת. מאה שנה של תעמולה פרו-אינפלציונית יצרו הסכמה קואזי-טוטלית בנושא (6). בכל אשר נפנה, הדפלציה מוצגת באופן חד משמעי במונחים שליליים, וכל כותב נחפז להציג את המלחמה בדפלציה כמינימום החיוני לכל מדיניות כלכלית. כלכלנים שאינם מסוגלים להסכים על כל נושא אחר, שמחים למצוא מכנה משותף בהתרסה לבבית כנגד הדפלציה. בעיניהם, סוגית הדפלציה ברורה כל כך, עד שאין להוסיף לחקור אודותיה. הספריות האוניברסיטאיות שלנו מכילות מאות ספרים המתפלפלים אודות אבטלה, מחזור עסקי וכיו"ב. אבל לעתים נדירות ניתן למצוא שם מונוגרפיה בנושא הדפלציה. הרוע הגלום בה הוא מעבר לכל ויכוח(7).


אבל ההסכמה שבשתיקה הזאת עומדת על קרקע רעועה. תמיכה כנה ונמרצת בדפלציה, לפחות כעת, היא אחת הדרישות החשובות לשמירה על עתיד החירות.


_____________


1) במקרה האמריקאי, מדינת מלחמה היתה מנוע גדילה ממשלתית עוצמתי יותר ממדינת רווחה; ר' Robert Higgs, Crisis and Leviathan: Critical Episodes in the Growth of American Government (New York: Oxford University Press, 1987)


2) בהגדרה זו אנו הולכים בעקבות  Murray N. Rothbard, Man, Economy, and State, 3rd ed. (Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute), p. 851, שם האינפלציה מוגדרת כעליה בהיצע הכסף אשר גדולה מעליה במטבע הקשיח. בעוד שהגדרתו של רות'ברד תואמת את המקרה של מערכת בנקאות יחס-הרזרבה המבוססת על תקן סחורה לכסף, ההגדרה שלנו נועדה להתאים למקרה המסוים של כסף-צו במערכת יחס-הרזרבה. שתי ההגדרות חורגות מהפירוש הנפוץ ביותר למושג, לפיו אינפלציה היא עליה ברמת המחירים. ההגדרה הזאת לא ממש שימושית למטרות שלנו, כי אנחנו מתכוונים לבחון את ההשלכות של השינויים בהיצע של בסיס הכסף (אשר נתון כל הזמן לשליטה פוליטית).


3) לצורך המחקר שלנו נגדיר את הדפלציה כירידת כמות בסיס הכסף או כמות הנכסים הפיננסיים הניתנים להמרה בבסיס הכסף לפי דרישה. ושוב, הדבר חורג מהפירוש המקובל של המושג, המגדיר דפלציה כירידה ברמת המחירים. אבל כפי שהקורא יווכח לראות, הניתוח שלנו יכסה את שתי התופעות - הדפלציה כהגדרתינו והירידה ברמת המחירים. הנקודה בהגדרה שלנו היא  פשוט להפוך את הניתוח שלנו לשימוש יותר למטרות מעשיות. רשות מוניטרית יכולה בכל עת למנוע את הדפלציה כהגדרתנו, אבל לא תמיד יש באפשרותה למנוע את הירידה ברמת המחירים, גם אם תשפוך סכומי עתק של בסיס הכסף לתוך הכלכלה.


4) ר', למשל, את הכתבות ומאמרי המערכת של עיתונאים המוכרים כתומכי כסף קשיח, כמו סטיב פורבס (Forbes) בארה"ב וסטפן בארון (Baron) בגרמניה. מסר דומה עולה ממאמרים של כלכלנים הגיוניים בדרך כלל, כמו ג'וד ונינסקי (Wanniski) ונורברט וולטר (Walter). מאמר סימפטומטי הוא  Norbert Walter, “Is the Global Recession Over?” Internationale Politik (Transatlantic Edition, fall 2002): 85–89


5) ר' See Hans Sennholz, The Age of Inflation (1979), chap. 6; Rothbard, Man, Economy, and State, pp. 863–66; idem, America’s Great Depression, 5th ed. (Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute, 1999), pp. 14–19; Ludwig von Mises, “Die geldtheoretische Seite des Stabilisierungsproblems,” Schriften des Vereins für Sozialpolitik 164, no. 2 (1923); idem, Theory of Money and Credit (Indianapolis: Liberty Fund, 1980), pp. 262–68, 453–500; idem, Human Action, Scholar’s Edition (Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute, 1998), pp. 564f.; Murray N. Rothbard, The Mystery of Banking (New York: Richardson and Snyder, 1983), pp. 263–69; idem, The Case Against the Fed (Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute, 1995), pp. 145–51. מיזס ורות'ברד אימצו את נקודת המבט שהוצגה על ידי ז'ן-בטיסט סיי, אשר הציג את הדפלציה כנוהג פוגעני המשחזר שפיות מוניטרית אחרי תקופה ארוכה של אינפלציה. ר' Jean-Baptiste Say, Traité d’économie politique, 6th ed. (Paris, 1841); לסקירה ביקורתית של דעותיהם של הכלכלנים האוסטריים על הדפלציה ר' Philipp Bagus, “Deflation: When Austrians Become Interventionists” (working paper, Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute, April 2003).


6) המקדמים העקריים של התעמולה היו האוניברסיטאות הממלכתיות של המערב, כמו גם האמונה המופרזת בסמכות ה"מומחים" המוניטריים שבשירות ה-IMF, הבנק העולמי, הפדרל ריזרב, וסוכנויות ממשלתיות אחרות האמונות על הצדדים הטכניים של יצירת האינפלציה. האם יש צורך לציין את הכשל הלוגי שבהענקת מעמד של מומחים לעניינים מוניטריים למועסקים על ידי הארגונים הללו? המקבילה הברורה היא כאשר כלכלנים המועסקים על ידי איגודי עובדים, אשר בזכות העובדה כי כספם מגיע מאיגודי העובדים נחשבים למומחים בכלכלת העבודה. ברור שלו מישהו היה קורא לאיגודי עובדים "אירגונים להרס שוק העבודה", שזה מה שהם לפי כל קנה מידה אובייקטיבי, מומחיות המועסקים על ידם תיראה באור מפוכח יותר. הדבר נכון גם לאלה מהכותבים על עניינים מוניטריים, אשר במקרה מקבלים כסף מארגונים שונים להרס הכסף שלנו. זה לא אומר שאין כלכלנים טובים בשירות IMF או הפדרל ריזרב. הכוונה שלנו היא רק לציין שמומחיותם בתחום אינה עולה מעצם מקום העסקתם. ההיפך הוא הנכון, בהינתן מבנה התמריצים, היינו מצפים שכלכלנים מוניטריים טובים ימצאו את דרכם לשורות הארגונים הללו בדרך מקרה בלבד.


7) תיאורטיקן מודרני יוצא מגדר הרגיל הוא מארי נ. רות'ברד. כפי שציינו לעיל, דעותיו של רות'ברד על הדפלציה לוקות רק כשהדבר מגיע לנושאים מעשיים של רפורמה מוניטרית. את הסקירה של עקרונות התאוריה האוסטרית אודות דפלציה ניתן למצוא בJoseph T. Salerno, “An Austrian Taxonomy of Deflation” (working paper, Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute, February 2002). בין מעט הלא-אוסטריים המנתחים את הדפלציה ללא הטיה רגשית שלא במקומה, ראו John Wheatley, An Essay on the Theory of Money and Principles of Commerce (London: Bulmer & Co., 1807), בייחוד את הדיון של ויטלי על תוכניתו של לורד רנוויל לריפורמה מוניטרית  pp. 346–57; Lancelot Hare, Currency and Employment, Deflation of the Currency—A Reply to the Anti-Deflationists (London: P.S. King & Son, 1921); Edwin Cannan, The Paper Pound of 1797–1821, 2nd ed. (London: King & Son, 1925); Yves Guyot, Les problèmes de la deflation (Paris: Félix Alcan, 1923); Guyot, Yves and Arthur Raffalovich, Inflation et déflation (Paris: Félix Alcan, 1923).


II


כשזה מגיע לעניינים של כסף ובנקאות, כל הסוגיות הפוליטיות נסובות בסופו של דבר סביב שאלה מרכזית אחת: האם ניתן לשפר או להרע את מצבה של הכלכלה על ידי הגדלה או צמצום היצע הכסף? (8)


אריסטו אמר כי לכסף אין השפעה על עושר האומה, כי אין זה אלא אמצעי חליפין בסחר בין-איזורי, וסמכות קביעתו איפיינה את חשיבת ימי הביניים על הכסף. הסכולסטיקנים אפוא לא בזבזו זמן בחקר השאלה אם שינוי בהיצע הכסף יכול להועיל למשק. הנושא הרלוונטי מבחינתם היה הלגיטימיות של הפחתת ערך המטבע, בגלל שהם ראו בכך סוגייה חשובה של צדק חלוקתי (9) ואחר הולדת מדע הכלכלה במאה השמונה עשרה, גם הכלכלנים הקלסיים לא שללו את הנקודה הזאת. דייוויד יום (Hume), אדם סמית (Smith), ואטיין דה קונדיאק ( de Condillac) שמו לב שהכסף אינו מוצר צריכה או מוצר ייצור, ולכן כמותו אינה קשורה לעושר האומה. (10) תובנה קריטית זו נתנה השראה למלחמות האינטלקטואליות לארבעת-חמשת הדורות הבאים של כלכלנים, כגון ז'אן-בטיסט סיי (Say), דייוויד ריקארדו (Ricardo), ג'ון סטיוארט מיל (Mill), פרדריק בסטייה (Bastiat) וקרל מנגר (Menger), אשר חזרו ודרשו כסף יציב.


כתוצאה מכך, העולם המערבי ראה הרבה יותר כסף יציב במאה התשע-עשרה מאשר במאה העשרים. שכבות רחבות מהאוכלוסיה שילמו וקיבלו תשלומים במטבעות שנטבעו ממתכות יקרות, בייחוד מזהב וכסף. היה זה כסף שהפך את האזרחים, יהיה מעמדם החברתי צנוע ככל שיהיה, לריבונים בעיניינים מוניטריים. אומנות הטבעת המטבעות שגשגה, והפיקה מטבעות שניתנו לאישור על ידי כל אחד ממשתתפי השוק.


חלק מהליברטריאנים של היום מחזיקים בתמונה רומנטית של הימים ההם, ימי "תקן הזהב הקלסי". ואכן זה היה תור הזהב של המוסדות המוניטריים במערב, במיוחד אם נשווה אותם עם הזמנים שלנו, כשהמקבילה המוניטרית לאלכימיה זכתה למעמד של אורתודוכסיה. אבל גם נכון שהמוסדות המוניטריים המערביים של אותה תקופה היו רחוקים משלמות. הממשלות המשיכו להינות מהמונופול בתחום ההטבעה, שארית של "רגאליה" (regalia)  - זכות היתר המלכותית בימי הביניים, אשר מנעה גילוי מטבעות ומערכות מוניטריות טובות יותר דרך תחרות יזמית. ממשלות התערבו תדיר בייצור הכסף דרך תוכניות שונות לפיקוח על מחירים, שהסוו תחת השם המנופח "בימטליזם" (bimetalism). הן קידמו באופן פעיל בנקאות יחס-רזרבה, אשר הבטיחה עוד ועוד כסף בקופה הציבורית, והם קידמו את הווצרות הבנקים המרכזיים דרך זכיונות מונופוליסטיים לבנקים בודדים מיוחסים. התוצאה הכוללת של החוקים הללו היתה הופעת כסף-נייר אינפלציוני אשר דחק את הכסף הקשיח מחוץ למחזור. בתחילת המאה התשע עשרה ברוב אירופה השתמשו בכסף מנייר, אם היה  שימוש בכסף בכלל. (11) ובשארית אותה מאה הדברים לא השתנו בהרבה. אנגליה היתה היחידה בין המעצמות המרכזיות אשר שמרה על תקן זהב במשך רוב המאה התשע עשרה, ושטרות של הבנק של אנגליה שיחקו בחליפין תפקיד גדול הרבה יותר מהמטבע הקשיח - בעצם, יחס-הרזרבה של הבנק היה בסביבות שלושה אחוזים רוב הזמן, ולעתים אף נמוך יותר. (12)


בקיצור, המצב המוניטרי במאה התשע עשרה היה רחוק משלמות. גם החשיבה המוניטרית של הכלכלנים הקלסיים לא היתה מספקת אותנו היום. (13) דיוויד יום האמין כי האינפלציה יכולה לתמרץ את הייצור בטווח הקצר. אדם סמית האמין כי אינפלציה בצורה של הרחבת האשראי היתה מועילה למשק, אילו היתה "מגובה" ב"כמות תואמת" של סחורות ריאליות; וז'אן-בטיסט סיי תמך באופן דומה בהרחבת כמות הכסף שתתאים ל"צורכי המסחר". סמית וריקרדו הציעו הגדלת עושרה של האומה בהחלפה של כסף-הנייר חסר הערך העצמי בכסף ממתכת. ג'ון סטיוארט מיל קידם את הרעיון שכסף יציב הוא כסף בעל ערך יציב. הטעויות הללו בחשיבה המוניטרית של יום, סמית, ריקרדו ומיל היו, כמובן, כמעט זניחות ביחס לתובנתם העיקרית, שהיתה, כאמור, שעושר האומה אינו תלוי בכמות הכסף. אבל בסופו של דבר, דור חדש של תלמידים, הנגוע בוירוס האטטיזם - פולחן המדינה, דחק הצידה את התובנה הזאת וכך טעויות הכלכלנים הקלסיים, ולא המחקר המדעי, היו לראש במאה העשרים.


אנשים כמו אירווינג פישר, קנוט ויקסל, קרל הלפריך, פרידריך בנדיקסן, גוסטב קאסל ובייחוד ג'ון מיינרד קיינס פתחו במערכה חסרת מעצורים כנגד תקן הזהב. אלופי האינפלציה הללו קיבלו את התובנה של הכלכלנים הקלסיים כי עושר האומה אינו תלוי בהיצע הכסף שלה, אבל טענו שהדבר נכון אך ורק בטווח הארוך. בטווח הקצר מכבש הדפוס היה מסוגל לחולל ניסים. הוא היה יכול לצמצם את האבטלה ולתמרץ את הייצור ואת הצמיחה הכלכלית.


מי היה מסוגל לוותר על קרן השפע? ולמה שיעשה דבר כזה? רוב הכלכלנים מציינים את העלות של האינפלציה במונחי אובדן כוח קנייה, וההערכות מגיעות לכדי 98% של ירידה בכוח הקנייה של הדולר מאז שהפדרל ריזרב השתלט על היצע הכסף. מה שידוע פחות הן תופעות הלוואי של מאה שנות האינפלציה הדולרית. הכסף-הנייר ייצר מספר משברי ענק בכלכלה, כל אחד גרוע מקודמו. יתרה מכך, כסף-נייר שינה לגמרי את המבנה הפיננסי של כלכלות המערב. בתחילת המאה העשרים, רוב החברות והתאגידים התעשייתיים מומנו מתוך רווחיהם, ולבנקים ושאר המתווכים הפיננסיים היה תפקיד משני בלבד. היום התמונה התהפכה, והסיבה היסודית ביותר לכך היא כסף-נייר. הכסף-נייר גרם לכמות חסרת תקדים של חוב בכל הרמות: הממשלתית, התאגידית והפרטית. הוא מימן את צמיחתה של הממשלה בכל הרמות: פדרלית, רמת המדינה והמקומית. ובכך הפך להיות תשתית הטכנית של האיום הטוטליטרי של היום.


לאור ההשלכות ארוכות הטווח הללו של האינפלציה, כל התועלת קצרת הטווח שלה מאבדת את האטרקטיביות. אבל עיקר האירוניה הוא שאפילו השיפור קצר הטווח בתעסוקה וצמיחה אינו ממשי. בחינה מפוכחת תראה כי אין לאינפלציה תועלת מערכתית בטווח הקצר. במילים אחרות, יהיה השיפור הנובע מהאינפלציה אשר יהיה, הוא בסך-הכל תוצאה  של אינפלציה מזיקה בצירוף מקרים נסיבתי מאוד מוצלח, ואין לנו סיבה להאמין כי ההסתברות לתועלת המקרית הזאת גבוהה מהסתברות לנזק מקרי.  ההיפך הוא הנכון! ההשפעה העיקרית של האינפלציה היא חלוקה מחדש של המשאבים. ולכן מצבם של אזרחים מסוימים ישתפר בטווח הקצר, אך השיפור יבוא על חשבון הרעת המצב של אזרחים אחרים באותו הטווח.

.

הכלכלן הצרפתי הדגול פרדריק בסטייה פרסם ברבים את הרעיון הכללי שהברכות הנגלות לעין של ההתערבות הממשלתית אינן אלא מערך אחד של תוצאות הנובעות מאותה התערבות.  אבל קיים מערך נוסף של תוצאות, עליו הממשלה אינה ששה לדבר, שכן הוא מדגים את חוסר התוחלת של ההתערבות. כשהממשלה ממסה את אזרחיה כדי לתת סובסידיה ליצרן פלדה,  התועלת לחברת הפלדה, עובדיה ובעלי המניות שלה ברורה לעין כל. אבל אחרים סובליםו בשל ההתערבות. בייחוד משלמי המיסים, שיש פחות כסף לשלם לעסקים אחרים. העסקים האחרים ולקוחותיהם ניזוקים גם הם על ידי מדיניות הסבסוד, כי חברת הפלדה מסוגלת כעת לשלם שכר גבוה יותר ודמי חכירה גבוהים יותר, ובכך לזכות בגורמי הייצור הנצרכים על ידי ענפים אחרים של התעשיה.


והוא הדין לגבי האינפלציה. אין שום סיבה שעליה בכמות הכסף תביא לעליה בצמיחה ולא להאטה. נכון שמצב החברות הזוכות בכסף הטרי הישר ממכבש הדפוס משתפר. אבל חברות אחרות נפגעות בדיוק בשל כך, שהרי הן לא מסוגלות יותר לשלם את המחירים ודמי החכירה העולים, והחברות המיוחסות - כן. גם המחזיקים האחרים בכסף, בין אם הם יזמים או פועלים נפגעים, כי כח הקניה שלהכסף שבידם יורד כעת יחסית למצבם הקודם.


באופן דומה לא ברור כלל מדוע האינפלציה צריכה להגדיל את התעסוקה ולא את האבטלה. אנשים הופכים למובטלים או נשארים מובטלים כשאין להם רצון לעבוד, או כשנמנע מהם בכוח לעבוד ברמת השכר אותו המעסיק רוצה לשלם. האינפלציה לא משנה את העובדה הזאת. לעומת זאת, האינפלציה אכן מצמצמת את כח-הקניה של כל יחידת כסף. אם העובדים צופים את ההשפעות הללו, הם יבקשו תוספת לשכר הנומינלי כפיצוי על אובדן כוח הקנייה. במקרה כזה לאינפלציה לא תהיה שום השפעה על התעסוקה. ויכולות להיות לה תוצאות שליליות בהחלט, אם העובדים יעריכו הערכת-יתר את הפיחות האינפלציוני בשכרם הריאלי ולכן יבקשו העלאה בשכר שתביא לעוד אבטלה. רק אם הם לא ידעו כי מה שפיתה אותם לעבוד בשכר הנוכחי היה עליה בכמות הכסף, הם יבחרו לעבוד במקום להישאר מובטלים. כל התוכניות לצמצום האבטלה דרך האינפלציה מצטמצמים אפוא לנסיון לרמות את העובדים - אסטרטגיה ילדותית בלשון המעטה. (14)


מאותה סיבה, האינפלציה אינה מהווה פתרון לבעיית "השכר הדביק", שהיא בעית איגודי העובדים הכוחניים. השכר דביק רק כל עוד הפועלים בוחרים לא לעבוד. אבל השאלה הקריטית היא: כמה זמן הם יכולים להרשות לעצמם לא לעבוד? והתשובה היא שתקופה זו מוגבלת לתחום הצר של היקף החסכונות שלהם. ברגע שחסכונותיו של העובד נגמרו, אין לו ברירה אלא להציע את שירותיו בשוק העבודה, אפילו בשכר נמוך יותר. יוצא מכך שבשוק עבודה חופשי, השכר גמיש דיו בכל נקודת זמן. הדביקות מופיעה רק כתוצאה מתערבות ממשלתית, בעיקר בצורה של א) קצבת אבטלה הממומנת מכספי המיסים ב)חקיקה הנותנת לאיגודים את המונופול על היצע העבודה.


מאחר וענייננו כאן אינו כלכלת העבודה, אנו יכולים לפנות ישירות לקשר בין האבטלה למדיניות המוניטרית. האם האינפלציה פתרה את בעיית השכר הדביק? התשובה היא שלילית, מאותן סיבות שציינו לעיל. אינפלציה יכולה להתגבר על דביקות השכר כל עוד מייצרי  הנייר-כסף יכולים להפתיע את איגודי העובדים. ככל שהאחרונים ייטיבו לצפות את צעדיהם של אדוני מכבש הדפוס, האינפלציה או לא תצמצם את האבטלה או שבכלל תרחיב אותה. (15)


_____________


8) כשאנו מדברים על "הכלכלה" אנו מתכוונים לקבוצה של בני אדם המשתמשים באותו מטבע. הניתוח שלנו נוגע אפוא הן למשקים פתוחים והן לסגורים בפירוש הרגיל של המושגים הללו, המתיחס לסגירות ופתיחות של הגבולות הפוליטיים המפרידים בין קבוצות שונות של בני אדם.


9) ראו: אריסטו, "פוליטיקה", ספר שני, פרק 9; "אתיקה ניקומאכית", ספר חמישי, בייחוד פרק 11; Nicolas Oresme, “Traité sur l’origine, la nature, le droit et les mutations des monnaies,” Traité des monnaies et autres écrits monétaires du XIV siècle, Claude Dupuy, ed. (Lyon: La Manufacture, 1989); Juan de Mariana, “A Treatise on the Alteration of Money,” Markets and Morality 5, no. 2 ([1609] 2002).


10) ראו David Hume, “On Money,” Essays (Indianapolis: Liberty Fund, [1752] 1985), p. 288; Adam Smith, Wealth of Nations (New York: Random House, [1776] 1994), book 2, chap. 2, in part. pp. 316f.; Condillac, Le commerce et le gouvernement. 2nd ed. (Paris: Letellier & Mradan, 1795), in part. p. 86; translated as Commerce and Government (Cheltenham, U.K.: Elgar, 1997).


11) בזמנו, ג'ון ויטלי ציין כי:


באנגליה, סקוטלנד ואירלנד, בדנמרק ובאוסטריה לא נראה דבר זולת הנייר. בספרד, פורטוגל, פרוסיה, שוודיה, ובחלק האירופאי של רוסיה יש לנייר יתרון בולט. ואילו בצרפת, איטליה וטורקיה  בלבד נראה כי שולט המטבע הקשיח (An Essay on the Theory of Money and Principles of Commerce, p. 287)


12) ר' Jacob Viner, “International Aspects of the Gold Standard,” Gold and Monetary Stabilization, Quincy Wright, ed. (Chicago, Chicago University Press, 1932), pp. 5, 12 וינר מדגיש שתקן הזהב שלפני מלחה"ע הראשונה לא היה שונה באופן עקרוני מהתקן שבין המלחמות (p.17). הדבר פוגע בתיזה של ז'אק רואף כי תקן חליפין-הזהב הביא להחלשה משמעותית במערכת המוניטרית הבינלאומית. ר' Rueff, The Monetary Sin of the West (New York: Macmillan, 1972).


13) למאמר עדכני המבקר את עיקרי השגיאות של החשיבה המוניטרית הקלסית, ר'  Nikolay Gertchev, “The Case For Gold— Review Essay,” Quarterly Journal of Austrian Economics 6, no. 4 (2003).


14) בייחוד, ר'Mises, Die Ursachen der Wirtschaftskrise (Tübingen: Mohr, 1931); בגרסה האנגלית “The Causes of the Economic Crisis,” in On the Manipulation of Money and Credit (Dobbs Ferry, N.Y.: Free Market Books, 1978); וכן ר'Mises, “Wages, Unemployment, and Inflation,” Christian Economics 4 (March 1958); שהודפס מחדש בMises, Planning For Freedom, 4th ed. (South Holland, Ill.: Libertarian Press, 1974), pp. 150ff. נראה, כי תופעה רבת השנים של אבטלה בגרמניה, צרפת ומדינות אירופאיות אחרות מהווה הפרכה מוחצת של ההשערה הקיינסיאנית. אם כבר, איגודי העובדים במדינות הללו מעריכים את האינפלציה הערכת-יתר.


15) על הנושא בכללותו ר'  William Harold Hutt, The Theory of Collective Bargaining (San Francisco: Cato Institute, [1954] 1980); idem, The Strike-Threat System (New Rochelle, N.Y.: Arlington House, 1973); idem, The Keynesian Episode (Indianapolis: Liberty Press, 1979).


III


מנקודת מבט של האינטרסים המשותפים לכלל החברה, כמות הכסף חסרה כל משמעות. כל כמות של כסף תספק את כל השירותים שהחליפין העקיפים יכלים לספק, הן בטווח הארוך והן בטווח הקצר.  עובדה זו היא ללא עוררין נקודת מוצא לכל דיון רציני בנושאים המוניטריים.


וזהו הקריטריון החשוב ביותר כשהדבר מגיע לדפלציה. לאור העיקרון שהתגלה על ידי הכלכלנים הקלסיים, אנו יכולים להגיד שדפלציה אינה מה שכולם מניחים שהיא: קללה על החברה כולה. דפלציה היא תופעה מוניטרית, וככזאת היא משפיעה על חלוקת העושר בין הפרטים ושכבות האוכלוסיה השונות, כמו גם על החשיבות היחסית של ענפי התעשייה השונים.  אבל היא אינה משפיעה על העושר המצרפי של החברה. דפלציה היא קיצוץ דרסטי בכמות הכסף או בתחליפי הכסף, והיא גוררת ירידה חדה במחירים במונחי הכסף. אירוע כזה, גם אם הוא דרמטי לרבים, וודאי שאינו איום קיומי על החברה בכללותה. (16)


דמיינו שכל המחירים יורדים מחר ב-50 אחוז. האם הדבר ישפיע על היכולות שלנו להאכיל, להלביש, לאכסן או לשנע את עצמנו? לא, מאחר והיעלמות הכסף אין בה היעלמות של מבני הייצור הפיזיים. בדפלציה קיצונית מאוד, יש הרבה פחות כסף משהיה קודם, ולכן לא נוכל למכור את המוצרים והשירותים שלנו באותם מחירים כמו קודם. אבל הכלים, המכונות, הרחובות, המכוניות והמשאיות, היבולים ומלאי המזון שלנו - כל זה עדיין במקומו מונח, ולכן אנו יכולים להמשיך לייצר, ואף לייצר ברווח, שכן הרווח אינו קשור ברמת המחירים בה אנו מוכרים, אלא בהפרש בין המחירים שאנו קונים לאלה שאנו מוכרים. בדפלציה, שתי מערכות המחירים נופלות והייצור הרווחי יכול להמשיך.


ישנו שינוי יסודי אחד שהדפלציה מביאה עימה. היא משנה את מבנה הבעלות מן הקצה אל הקצה. החברות הממומנות דרך האשראי פושטות רגל, בגלל שברמת המחירים הנמוכה החדשה הi לא תוכלנה לעמוד בהחזר האשראי שנלקח ללא צפי הדפלציה. משקי הבית הפרטיים המחזיקים במשכנתא פושטים רגל, בגלל שירידת המחירים גוררת ירידה בשכר המוניטרי, בעוד החוב שלהם נשאר ברמתו הנומינלית. עצם הניסיון למכור את הנכסים על מנת לכסות את החוב תגרור ירידה נוספת בערך אותם נכסים, ותקשה עוד יותר על סגירת החובות. במילים הבלתי נשכחות של אירווינג פישר: "ככל שבעלי החוב משלמים יותר, כך הם חייבים יותר."


אבל מהתצפית הנכונה הזאת, קפץ פישר להצהרה הכוזבת כי "המכירה מביסה את עצמה" (17). הבה נדגיש שוב כי פשיטות הרגל, ללא קשר לכמות האנשים המעורבים, אינן משפיעות על העושר הממשי של האומה, ולא מונעות את המשך הייצור. הנקודה היא שאנשים אחרים ינהלו את החברות, ויקבלו לידיהם את הבתים - אנשים שבזמן הדפלציה היו נקיים מחובות והחזיקו מזומן המאפשר רכישה של חברות ונדל"ן. הבעלים החדשים האלה יכולים להפעיל את החברות ברווח  ברמת מחירי המכירות הנמוכה בהרבה, אחרי שקנו את המלאי ואת שאר גורמי הייצור במחיר הנמוך החדש.


בקיצור, הנקודה המרכזית בדפלציה היא שדפלציה אינה מחביאה את החלוקה מחדש ההולכת יד ביד עם שינוי בהיצע הכסף. היא מביאה סבל גלוי לרבים, ושיפור למנצחים גלויים לא פחות. זה עומד בניגוד חד לאינפלציה, אשר מחוללת מנצחים אנונימיים על חשבון מפסידים אנונימיים. הן  אינפלציה והן דפלציה, מנקודת המבט שהצגנו, הינן משחקי סכום אפס. אבל אינפלציה היא גזל בסתר, ולכן היא כלי נפלא לניצול האוכלוסיה בידיהן של האליטות (המזויפות), בעוד שדפלציה  - משמעותה חלוקה מחדש גלויה דרך תהליך פשיטת רגל על פי החוק.


_____________


16) הדבר משתקף, לפחות באופן סמוי, באותן מעט העבודות העוסקית ביזמות בסביבה דפלציונית. למשל, ר' Daniel Stelter, Deflationäre Depression: Konsequenzen für das Management (Wiesbaden: Deutscher Universitäts-Verlag, 1991); A.G. Shilling, Deflation: Why It’s Coming, Whether It’s Good or Bad, and How It Will Affect Your Investments, Business, and Personal Affairs (Short Hill, N.J.: Lakeview, 1998); idem, Deflation: How to Survive and Thrive in the Coming Wave of Deflation (New York: McGraw-Hill, 1999); Robert R. Prechter, Conquer the Crash: You Can Survive and Prosper in a Deflationary Depression (New York: Wiley, 2002).


17) Irving Fisher, “The Debt-Deflation Theory of Great Depressions,” Econometrica 1, no. 4 (October 1933): 344. וכן ר' Lionel D. Edie, “The Future of the Gold Standard,” Gold and Monetary Stabilization, Quincy Wright, ed. (Chicago: Chicago University Press, 1932), pp. 111–30. בעמ' 26-112 אדי קורא ליצוב של מה שקיינס יקרא לו מאוחר יותר הביקוש המצרפי.


IV


עם הדברים האלה יכולנו לחתום את הניתוח שלנו. ראינו כי הדפלציה אינה רעה מעיקרה, ושכלל לא ברור שתכלית מדיניות מוניטרית נבונה היא למנוע אותה, או לרכך את השפעותיה בכל מחיר. דפלציה יוצרת מספר רב של מפסידים, ורבים מהם אנשים תמימים שפשוט לא היו חכמים דיים לחזות בשינוי המתקרב. אבל הדפלציה יוצרת גם מנצחים רבים, ומענישה "יזמים פוליטיים", ששגשגו בזכות הקשרים ההדוקים שלהם עם אלה השולטים בייצור כסף-צו.


הדפלציה בהחלט איננה סוג של היפוך האינפלציה הקודמת, המתקן את הנזק  שגרמה החלוקה מחדש הקודמת. היא מביאה לסבב נוסף של חלוקה מחדש, אשר מוסיף על הסבב הקודם של החלוקה מחדש האינפלציונית  (18). אבל תהיה זו טעות להסיק מכך שדפלציה הבאה בעקבות אינפלציה מתמשכת מזיקה מנקודת מבט כלכלית, בגלל שהיא גורמת לחלוקה מחדש נוספת. הנקודה היא שלכל מדיניות מוניטרית ישנן השפעות של חלוקה מחדש. במיוחד, מרגע התרחשות הדפלציה של היצע הכסף, הדרך היחידה להלחם בה היא אינפלציה של בסיס הכסף, ומדיניות זו גוררת גם היא חלוקה מחדש, ובכך יוצרת שוב מנצחים ומפסידים.


יוצא מכך שלא קיים רציונל כלכלי המצדיק נקיטת מדיניות מוניטרית של מלחמה חסרת פשרות בדפלציה, במקום לתת לה למצות את עצמה. שום מדיניות לא תיטיב עם האומה בשלמותה, אלא רק עם חלקים מסוימים ממנה על חשבון חלקים אחרים. שום משרת ציבור לא יוכל לשרת את חבריו האזרחים נאמנה על ידי נקיטת עמדה עיקשת נגד הדפלציה. והוא גם לא יוכל להשען על סמכות מדע הכלכלה כדי להצדיק מדיניות כזאת.


אבל ישנה נקודה נוספת הדורשת עיון ושהינה, בעצם, חיונית לבעיה שלנו. היא נובעת מכך שבפועל, בכל רגע נתון, קיימות שתי אפשרויות יסודיות למדיניות מוניטרית, שתיים בלבד. הראשונה היא להגדיל את כמות כסף-הנייר. השניה היא לא להגדיל את היצע הכסף-נייר. השאלה כעת היא, עד כמה מתיישבות שתי האופציות הללו עם עקרונות היסוד עליהן מושתתת החברה החופשית.


_____________


18) ר' Mises, Theory of Money and Credit, pp. 262f.; idem, Human Action, p. 414.


V


כיצד היה מיוצר כסף בחברה החופשית? ראשית, הבה נציין, כי אין להתבלבל בין העובדה שכמות הכסף אינה רלוונטית לעושר האומה לבין הרעיון של ייצוב כמות הכסף. האידאל האחרון הוא אידאל כוזב, ואינו  נובע כלל מהעובדה שנזכרה לעיל. אין כל פסול בעליה או ירידה בכמות הכסף. הנקודה היא שאין לראות, בטעות, את העליות והירידות הללו כמיטיבות עם החברה בכללותה. הנכון והשגוי במדיניות המוניטרית אינו קשור בשאלה: לאיזה כיוון יש לעדכן את כמות הכסף. ובחברה החופשית התשובה הברורה היא: לכל יצרני הכסף יש זכות לייצר יותר כסף, וכל המחזיקים בכסף רשאים להשתמש ברכושם כטוב בעיניהם.


בחברה חופשית באמת, יצירת הכסף נתונה ליוזמה פרטית. כסף מיוצר ונמכר בדיוק כמו כל סחורה או שירות אחר. וזה  אומר שבחברה החופשית ייצור הכסף הוא תחרותי. הוא עניין של כריית מתכות יקרות והטבעת מטבעות, ושתי הפעולות הללו הן מושא לתחרות של כל משתתפי השוק. כשיצרן הכסף מוכר את המוצר שלו, הוא מתחרה בכל האנשים האחרים שמחזיקים בכסף ומחפשים לרכוש את אותם מוצרים שהוא מבקש לרכוש. וכשיצרן הכסף קונה גורמי ייצור, הוא מתחרה ביצרני כיסאות, מופעי תיאטרון, טלפונים, שטיחים, מכוניות וכיו"ב. במילים  אחרות, בחברה החופשית, ייצור הכסף מוגבל על ידי גבולות צרים למדי, אשר נקבעים על ידי הנכונות של בני האדם האחרים לשתף פעולה עם יצרן הכסף שלנו, ולא עם מישהו אחר.


איזה סוג של כסף ישלוט בחברה החופשית? שיקולים תיאורטיים וניסיון העבר מצביעים כולם על אותה תשובה: החברה החופשית תשתמש במתכות יקרות בתור כסף. התשלומים ייעשו במטבעות העשויים מזהב, כסף, פלטינום, נחושת או כל חומר אחר שישלב בין כמותו המוגבלת לייתרון הפיזי של המתכת. כסף-נייר, להבדיל, תמיד היה כסף-צו, כלומר הוא תמיד נכפה על ידי כפייה כוחנית של המדינה. אין זה כספה של החברה החופשית, אלא של חברה המשועבדת חלקית.


VI


ייצור הכסף בחברה החופשית הוא עניין של התאגדות מרצון. כולם, מהכורים ובעלי המכרות ועד הלוקחות הרוכשים את המטבעות, נהנים מייצור הכסף. איש אינו מפר את זכויות הקניין של זולתו, כי כולם חופשיים להשתתף בעסקי הכרייה וההטבעה ואיש אינו חייב לקנות את המוצר.


הדברים שונים לגמרי ברגע שנפנה לייצור הכסף במשטרים אינטרוונציוניסטיים, אשר שולטים במערב קרוב ל-150 שנה. כאן אנו צריכים להזכיר במיוחד שתי צורות מוסדיות של אינטרוונציוניזם מוניטרי: מערכת (רמאית) של  בנקאות יחס-רזרבה, וכסף-צו. המאפיין המשותף לשני המוסדות הללו הוא הפרה של עקרון חופש ההתאגדות. הם מאפשרים לייצרנים של כסף-נייר ושל נכסים מוניטריים להרחיב את הייצור שלהם תוך פגיעה בחופש הקניין של בני אדם אחרים.


הבנקאות מרמה בכל מקום שבו הבנקאים מוכרים בתור כסף תחליפי כסף חסרי כיסוי, או בעלי כיסוי חלקי בלבד, כנכסים בעלי כיסוי מלא. הבנקאים הללו מוכרים יותר תחליפי כסף משהיו מוכרים  לו דאגו לשמור רזרבה של 100 אחוז לכל תחליף כסף מונפק. (19)


הייצרן של כס- צו (בימינו בדרך כלל זהו כסף-נייר) מוכר מוצר שלא היה יכול לעמוד בתחרות עם כסף השוק החופשי כמו זהב וכסף, ושמשתתפי השוק רוכשים אותו רק בגלל ששימוש בכספים אחרים מוגבל ביותר או אף אסור על פי החוק. הדוגמה הכי בולטת לעובדה זו היא שבכל המדינות בעולם, כסף-נייר מוגן על ידי חוקי ההילך החוקי. כסף-נייר הוא מטבעו כסף-צו; הוא לא יכול לשגשג אלא אם נכפה על ידי המדינה (20).


בשני המקרים מתקיים עודף בייצור הכסף, שכן לא קיימות מגבלות של הציבור הקונה מתוך ידיעה וברצון. בשוק החופשי, כסף-נייר לא היה יכול לעמוד בתחרות מול כסף-מתכת העולה עליו בהרבה. לפיכך, הייצור של כסף-נייר יהיה עודף במונחי החברה החופשית. באופן דומה, בנקאות יחס-רזרבה מייצרת כמויות עודפות של תחליפי כסף, לפחות באלה מהמקרים בהם הלקוחות אינם מודעים לכך שהם מקבלים פקדונות יחס-רזרבה, במקום נכס מוניטרי אמיתי.


הייצור העודף של הכסף ושל נכסי הכסף הוא אינפלציה, לפי ההגדרה הרות'ברדיאנית, שאותה התאמנו במחקר הנוכחי למקרה של כסף-נייר.  אינפלציה היא חלוקה מחדש חסרת כל הצדקה של הכנסות לטובת אלה הראשונים לקבל את הכסף החדש ואת נכסי הכסף החדשים, ופוגעת באלה שמקבלים אותם אחרונים. בפועל החלוקה מחדש תמיד עובדת לטובת יצרני כסף-צו עצמם (להם אנו קוראים בטעות "הבנקים המרכזיים") ולטובת שותפיהם במגזר הבנקאי ובשוקי ההון. וכמובן שאינפלציה פועלת לטובת הממשלות ובעלי בריתן המקורבים בקהילה העסקית. אינפלציה היא כלי, שדרכו כל אותם פרטים וקבוצות מתעשרים, לא בצדק, על חשבון כלל האזרחים. אם יש אמת בקריקטורה הסוציאליסטית על הקפיטליזם כמערכת המנצלת את העניים לטובת העשירים, אזי הקריקטורה הזאת נכונה למערכת הקפיטליסטית הנחנקת תחת אינפלציה. הזרם הבלתי פוסק של כסף-נייר חדש הופך את העשירים ובעלי השררה לעוד יותר עשירים ועוצמתיים, מאשר היו, לו נסמכו רק על תמיכה מרצון של האזרחים. ובגלל שהדבר מגן על הממסד הפוליטי והכלכלי של המדינה מתחרות מול שאר החברה, האינפלציה שמה מחסום בפני ניוד חברתי. העשירים נשארים עשירים (יותר זמן) והעניים נשארים עניים (יותר זמן) מאשרו בחברה החופשית (21)


הכלכלן הידוע יוזף שומפטר הציג פעם את האינפלציה כמבשרת החדשנות. לפי גרסתו, הנפקת שטרות אינפלציונית תשמש למימון יזמים חדשים שיש להם רעיונות נהדרים אבל חסר להם הון. (22) כעת, גם אם נתעלם מהאופי המוסרי המפוקפק של ההצעה, אשר מתמצית בסבסוד כל חדשן-מטעם-עצמו על חשבון שאר האזרחים  בלי שאלו יסכימו לכך, אנו חייבים להגיד, שלאור הניסיון, התכנית של שומפטר היא חלומות באספמיא. הרחבת האשראי הממומנת דרך הדפסת הכסף היא ההיפך מהשינוי בממסד הכלכלי. זוהי הדרך המועדפת על הממסד שאינו יכול, או כבר אינו יכול, לעמוד בפני מתחריו.  


לא יהיה מוגזם לתאר את האינפלציה כגזל רחב מימדים, לטובת המיעוט המקושר פוליטית, על חשבון ההמונים הלא-מקושרים. היא תמיד הולכת יד ביד עם ריכוז הכח הפוליטי בידי אלה שלהם הזכות המיוחסת להפעיל בנק ואלה השולטים בייצור הכסף המונופוליסטי. היא מקדמת חוב אינסופי, מותירה את החברה לרחמי "הרשויות המוניטריות" כמו הבנקים המרכזיים, ובכך גורמת להשחתה מוסרית של החברה. (23)


_____________


19) ר'Hans-Hermann Hoppe, Jörg Guido Hülsmann, and Walter Block, “Against Fiduciary Media”  Quarterly Journal of Austrian Economics 1, no. 1 (Spring 1998): 19–50; Hülsmann, “Has Fractional-Reserve Banking Really Passed the Market Test?” Independent Review 7, no. 3 (2003); ואת הספרות המצוטטת בHülsmann, “Banks Cannot Create Money” Independent Review 5, no. 1 (2000). על נקודה זו לא חולק איש ממשתתפי הדיון העכשווי על בנקאות יחס-רזרבה. אבל, להבדיל מהמחבר, דומה שלורנס וייט מאמין שהבנקאות יחס-רזבה ההיסטורית כמעט ולא עסקה בתרמית. ר'  White, “Accounting For Fractional-Reserve Banknotes and Deposits—or, What’s Twenty Quid to the Bloody Midland Bank?” Independent Review 7, no. 3 (2003).


20) יש לשים לב כי הדבר נכון רק לגבי כסף-נייר אמיתי, ולא בהכרח נכון בשביל כסף-נייר לאומי המגובה על ידי כסף-סחורה. וכן הטענה שלנו אינה תקפה לגבי כספי חוב, כמו פאונד הנייר בזמן מלחמות נפוליאון. להבחנה בין כסף, כסף-צו וכסף-חוב ר'  Mises, Theory of Money and Credit, pp. 73–76.


21) בנושא זה האינפלציה באה בברית טמאה עם חוקי המס. היתרון העיקרי של מתחרה חדש הוא שרווחיו גדולים מהשאר. אבל המיסוי התאגידי והאישי הנוכחי מונע ממנו בפועל לצבור הון מספיק מהר כדי להמשיך ולהתחרות. כתוצאה מכך, כמעט ולא קיימות יותר חברות שהתחילו בתחתית ממש וסיימו במועדון העלית של הקפיטליזם התאגידי. היה צורך במהפכה טכנולוגית כדי להתגבר על כך ולהביא את החברות המועטות כמו "מיקרוסופט" אל פיסגת תאגידי אמריקה. רוב החברות האחרות תלויות יותר ויותר באשראי כדי לממן כל מיזם רחב היקף. אבל תיווך פיננסי היום הוא תעשייה עם רגולציה כבדה, וכל הבנקים המרכזיים כבר באו בברית עם הממסד התעשייתי. מה בדיוק התמריץ שלהם לממן מיזם שיהרוס את ערכן של אחזקות אחרות שלהן?


דבר דומה מתרחש בפיננסים פרטיים. חישבו על המקרה החשוב ביותר של החוב הפרטי, והוא החובות כתוצאה מבנייה או רכישת בית. תחת חוקי המס הנוכחיים, אנשיםפרטיים  יכולים לנכות את ריבית המשכנתא מסך המיסים, אבל הם לא יכולים לקבל את ההקלה במיסים אם הם מממנים את ביתם מהכיס שלהם. התוצאה היא שאיש אינו חושב לקנות בית כפי שעשו פעם, תחילה דרך חיסכון, ואז בתשלום מזומן תמורת הנכס. והכסף-נייר יצר אפשרות לספק בכל עת אשראי חדש למעוניינים בדיור. מכבש הדפוס של הפדרל ריזרב מימן את בועת הנדל"ן כשם שהוא מימן את בועת שוק ההון בשנות התשעים. הבועה בבורסה הסתיימה בהתרסקות כואבת. בועת הנדל"ן היא הבאה בתור.


22) ר'  Josef A. Schumpeter, Theorie der wirtschaftlichen Entwicklung (Leipzig: Duncker & Humblot, 1911);


23) על נקודה זו ר' את ההצהרה המתומצתת בRobert Higgs, “Inflation and the Destruction of the Free Market Economy,” Intercollegiate Review (Spring 1979).


VII


אינפלציה, בצורת בנקאות יחס-הרזרבה וכסף-צו הולכת בסופו של דבר להביס את עצמה. היא טומנת בחובה את הזרעים של מפלתה שלה, וכפי שנראה, הדפלציה היא הכלי העיקרי של המפלה הזאת. נוכל להבחין בין שלושה תסריטים של עצירת התהליך האינפלציוני: (24)


הראשון הוא כי ייתכן משבר נזילות של המערכת הבנקאית של יחס-הרזרבה שנגמר בהסתערות על הבנקים, כלומר בירידה חדה בביקושים לתחליפי הכסף. הירידה הדרסטית בהיצע הכסף שתתלווה לכך תוביל ירידה מקבילה במחירי הכסף, אשר תשפיע לרעה על כל משתתפי השוק אשר מימנו את פעילותם דרך החוב. התקבולים הנומינליים הנמוכים בעקבות ההסתערות לא יספיקו להחזר החובות שנלקחו ברמת המחירים הנומינלית הגבוהה הקודמת. זה, בתורו, מסכן את הנושים, אשר, אם לא יקבלו את הכסף, לא יוכלו לשלם לנושים שלהם. כך משבר הנזילות של בנקאות יחס-רזרבה גורר התמוטטות כלכלית כללית. נקודת השפל היא, במערכת כסף-סחורה, כשכל תחליפי הכסף נעלמו ומשתתפי השוק פנו להשתמש בכסף-סחורה עצמו, או במטבעות חלופיים, למשל סחורות אחרות או כסף-נייר של מעצמה זרה. אחרי שהדפלציה ניקתה את הנוף הפיננסי, בנקאות יחס-רזרבה וגורמי התיווך הפיננסיים האחרים כבר לא ישחקו תפקיד חשוב כמו קודם. החברות והפרטים, באופן שולי, יפנו לממן את הרכישות שלהם דרך החסכונות האישיים. בקיצור, קבלת החלטות פיננסית תהיה אף יותר שמרנית ומבוזרת מאשר לפני כן.


התסריט הראשון היה מאוד נפוץ במאה התשע עשרה, עד לימי השפל הגדול, אשר התרחש, אליבא דאירווינג פישר ואסכולת שיקגו המוקדמת, בשל דפלצית חוב שהובילה למשבר נזילות במערכת יחס-רזרבה. התסריט הפך לחשוב הרבה פחות אחרי שהתחיל ביטוח פיקדונות, שהיה בנקאות רזרבה של 100 אחוז לכל דבר ועניין (25). אבל יש לו מקום בהסבר המשברים האחרונים ברוסיה, ברזיל, ארגנטינה וחלק מהמדינות האסיאתיות, בייחוד אם הכסף המקומי במדינות הללו בעת המשבר היה יכול להתפרש כתחליף-כסף עבור דולרים אמריקאים.


שנית, יכולה להתרחש הקצאת משאבים שגויה בין-תקופתית כאשר הבנקים המרמים ביחס-רזרבה מגדילים את היצע הכסף ובכך דוחפים את ריבית השוק אל מתחת לרמת שיווי המשקל. במצב זה היזמים משקיעים במבנה הייצור יותר מדי מהמשאבים הזמינים בשלבים הגבוהים, ולא מספיק בשלבים הנמוכים. התוצאה מתגלה לעין לאחר זמן מה, כשכמות גדולה של חברות נאלצת לפשוט רגל. הדבר מסכן, בתורו, את הנושים שלהם, בייחוד את הבנקים של יחס-הרזרבה, ומוביל לשרשרת האירועים שתיארנו לעיל. ההבדל בין התסריט הראשון לשני הוא הסיבה להסתערות על הבנקים. בתסריט הקודם, הכל מתחיל פחות או יותר בדרך מקרה, כאשר שחקן מרכזי בודד נכשל, בין בשל התרשלות, בין כתוצאה ממאורע לא צפוי, ומפיל את כל מגדל הקלפים. לעומת זאת, בתסריט שאנו בוחנים כעת, ההסתערות היא תוצאה בלתי נמנעת של הקצאת משאבים שגויה מהתקופה הקודמת, שנגרמה על ידי הרמייה של הגדלת היצע הכסף.


השאלה האם תסריט זה תואם משבר היסטורי כלשהו שנויה במחלוקת. רבים מהכלכלנים האוסטריים מאמינים כי הוא תואם את השפל הגדול ומשברים נוספים בעבר. הכל מקרה, זהו תסריט אפשרי בהחלט, והוא כולל גם מנה גדושה של דפלצית תחליפי-כסף. לכן, גם בתסריט זה האינפלציה נגמרת בהתמוטטות דפלציונית באופן הישן והטוב. חלקם של הבנקאות ומתווכים פיננסיים אחרים בפעילות הכלכלית הכללית יצטמצם, וקבלת ההחלטות הפיננסיות תהיה עוד יותר שמרנית ומבוזרת מאשר בדרך כלל.


שני התסריטים הקודמים כוללים ירידה פתאומית פחות או יותר בביקוש לתחליפי-כסף, אשר גוררת את היעלמותם המהירה פחות או יותר מהמחזור, אחרי שמשתתפי השוק עוברים להשתמש בכסף-בסיס. במקרה של כסף-נייר, לעומת זאת, הסיכוי שתתקיים דפלציה חדה כהגדרתנו - הירידה בהיצע הכסף,  הוא קלוש ביותר. הסיבה לכך היא שהכסף -נייר מוגן דרך חוקי ההילך החוקי ואמצעים משפטיים אחרים. זה משאיר את סחר החליפין כתחליף החוקי היחיד לשימוש בכסף-נייר, וסחר החליפין בדרך כלל כה נחות לעומת החליפין בכסף, עד שמשתתפי השוק יעדיפו אפילו כסף מאוד אינפלציוני על פניו. בכל המקרים המתועדים, משתתפי השוק החלו להתעלם מהחוקים ולהשתמש בכסף שונה מההילך החוקי רק במצב של לחץ קיצוני, כאשר כוח הקנייה של הכסף נשחק תוך שעות בודדות, כך שהחליפין העקיפים הפכו לחסרי תוחלת.


שלושת התסריטים הללו מכסים ככל הנראה את רוב המקרים בהם אינפלציה הסתיימה בעבר. אם נחבר זאת לניתוח שלנו של הייצור החופשי והכפוי של הכסף ושל תחליפי-הכסף, נגיע למסקנה כי הדפלציה היא לא סתם משחק חלוקה מחדש שמיטיב עם קבוצות מסוימות על חשבות קבוצות אחרות של אזרחים. במקום זאת הדפלציה היא מבשרת החרות. היא עוצרת את האינפלציה והורסת את המוסדות שמייצרים את האינפלציה. היא מעלימה את היתרון השולי, ממנו נהנה המימון דרך חובות על בסיס אינפלציוני, על פני מימון של הון עצמי על בסיס חסכונות. ובכך היא מבזרת את קבלת ההחלטות הפיננסיות, והופכת את הבנקים, את החברות ואת הפרטים לזהירים יותר משהיו תחת האינפלציה. ומה שחשוב אף יותר - הדפלציה מחסלת את החלוקה מחדש של ההכנסות, שמקורה בזכויות המונופול של הבנקים המרכזיים. בכך היא הורסת את התשתית הכלכלית לאליטות הסרק, ודורשת מהן להפוך במהרה לאליטה אמיתית, או לעזוב ולפנות מקום ליזמים חדשים ומנהיגים חברתיים אחרים.


חשוב ביותר לציין כי מחברי דו"ח מקמילן ב-1931, אשר חקרו את המשבר הפיננסי העולמי של אותה תקופה, זיהו במפורש שהדפלציה היא בעיה פוליטית ברובה. הם ראו בבירור שהדפלציה עומדת  להפיל את הממסד הפוליטי-כלכלי, הניזון מאינפלציה וחובות, ובכך מביאה להחלפת האליטות. לורד קיינס המנוח וחבריו לועדה, ביניהם כמה מראשי הבנקאות של לונדון, ושל התאגידים וועדי העובדים הבריטיים, היו משוכנעים מעל כל ספק כי המדינה שלהם לא יכולה להסתדר בלעדיהם (26).


הדפלציה חוסמת, חסימה זמנית לפחות, את המשך ריכוז הכוח וגיבוש השררה בידי הממשל הפדרלי, ובייחוד בידי הזרוע המבצעת. היא מעכבת, אם לא מפרקת, את צמיחת מדינת הרווחה. בקיצור, דפלציה היא כוח עם פוטנציאל אדיר לשחרור. היא לא רק מפילה את המערכת המוניטרית המנופחת לריצפה, היא מביאה את כלל החברה חזרה לעולם האמיתי, בגלל שהיא הורסת את התשתית הכלכלית של מהנדסי הכלכלה, מומחי הספינים, ושאר שוטפי המוחות. (27) לאור הדברים הללו, דפלציה היא לא רק עוד אופציה למדיניות כלכלית, כמו החלופה היסודית שלה - הרה-אינפלציה. להיפך, אם תכליתנו היא להחזיר ולשמור במידת האפשר, על חברה חופשית, אז הדפלציה היא המדיניות המוניטרית היחידה האפשרית.


המקרה של יפן יכול לשמש דוגמת-נגד מרתיעה. המיתון הקשה של יפן בתחילת שנות התשעים היווה איום כלכלי ומדיני על הממסד. ביפן, תהליך ריכוז ומיסוד הכח התחיל מיד אחרי מלחמת העולם השניה, כאשר "מומחים כלכליים" של הכוח האמריקאי אכפו החלטות קיינסיאניות וסוציאליסטיות על אויביהם לשעבר. עד סוף שנות השמונים, התהליך התקדם לשלב בו לא היתה אפשרות מדינית לתת לדפלציה לנקות את הכלכלה ואת הפוליטיקה. הממשלות היפניות ניסו במהלך שנות התשעים "לתקן" את המשבר הכלכלי בעזרת מנות הולכות וגדלות של אינפלציה. אבל התוצאה היתה מתן קיום רפאים לקונגלומרטים המלאים בבירוקרטיה ופושטי רגל ללא תקנה, אשר המשיכו לחלוש על התעשיה, הבנקאות והפוליטיקה ביפן. (28) אחרי כמעט חמש עשרה שנה של אינפלציה חסרת תוחלת, המשבר הכלכלי של יפן הפך למשבר פוליטי פונדמנטלי, אשר במוקדם או במאוחר יביא את יפן אל סף מהפכה.


זה מה שיקרה גם במערב, אם אזרחי המדינות שלנו יתנו לממשלות שלהם יד חופשית בעניינים מוניטריים.


_____________

24) ר' 'See Jörg Guido Hülsmann, “Toward A General Theory of Error Cycles,” Quarterly Journal of Austrian Economics 1, no. 4 (1998) בנקאות יחס-רזרבה מתמוטטת כאשר מספר גדול דיו של לקוחות בנקים מחליט לפדות את הפקדותיו, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה. כל גידול בכמות הכסף יכול להוביל לרצף של גאות ושפל אם א) הכסף החדש מגיע לשוקי ההון תחילה ואם ב) היזמים אינם מצפים שהכסף החדש יוביל לעליית מחירים מעל לרמה אליה שהיו מגיעים אליה בלעדיו. שגיאת חישוב זו מובילה את היזמים להעביר משאבים ממיזמי השקעה בני-קיימא למיזמים שלא ניתן להשלים עם כמות גורמי הייצור הקיימת. והחישובים המוטעים האלא משתקפים ב-(ולא נגרמים על ידי) שער הריבית הנמוך מזה של שיווי המשקל. כאשר משתתפי השוק מגלים את השגיאות הללו, כמות גדולה פחות או יותר של חברות שאינן ברות קיימא פושטת את הרגל, ובכך יוצרת הפרעה מסיבית במאזני הבנקים, וגוררת התמוטטות פיננסית.


25) שימו לב שבשפל הגדול לא ניתן לדפלציה להשלים את פעולתה. אחרי שהרסה מספר רב של בנקים, וצמצמה את מספרם לכדי 15,000, מעט יותר משהיו ב-1900, הפד ביצע הצפה של הכלכלה. אותם הבודדים הנבחרים צפו על גבי האינפלציה החדשה, והרחיבו את נכסיהם מ-51.4 מיליארד ב-1933 ל-242.6 מיליארד ב-1957. ר'R.W. Burgess, ed., Historical Statistics of the United States, Colonial Times to 1957 (Washington, D.C.: Bureau of the Census, 1960).


26) ר'  “Committee on Finance and Industry Report” (London: His Majesty’s Stationary Office, #3897, 1931). על רעיון החלפת האליטות ר' Vilfredo Pareto, Manuel d’économie politique (Geneva: Droz, 1966), chap. 2, §§ 103–07 and chap. 7, §§ 19–21)


27) על ההשלכות התרבותיות של האינפלציה ר' Paul A. Cantor, “Hyperinflation and Hyperreality: Thomas Mann in the Light of Austrian Economics,” Review of Austrian Economics 7, no. 1 (1994).


28) על נסיונותיה של מפלגת השלטון (LDP) לחלץ ולתמוך בבנות בריתה בענפי החקלאות, הבנקאות והבנייה, ר' את הדוח  Economist Intelligence Unit: Country Profile Japan (London: The Economist, 2001). על נסיון מעניין להסביר את המשבר הנוכחי ביפן כ"מלכודת מבנית" ולא כמלכודת נזילות מוניטרית, ר' Robert H. Dugger and Angel Ubide, “Structural Traps, Politics, and Monetary Policy” (working paper, Tudor Investment Corporation, May 2002).וכן ר' Edward Lincoln, Arthritic Japan: The Slow Pace of Economic Reform (Washington, D.C.: Brookings Institution, 2001). על הנושא הכללי של השכחה הכלכלית-מדינית ר'  Mancur Olson, The Rise and Decline of Nations (New Haven, Conn.: Yale University Press, 1984).


VIII


לסיכום, הבה נחזור על הנקודות העיקריות: דפלציה רחוקה מלהיות שורש כל רע. להיפך, היא ממלאת תפקיד חברתי חשוב. היא מנקה את הכלכלה ואת הפוליטיקה מכל מיני טפילים ששגשגו באינפלציה הקודמת. במילה אחת: סכנות הדפלציה דמיוניות, אבל יתרונותיה אמיתיים ביותר. אין שום סיבה לחשוש מההשלכות הכלכליות של הדפלציה, אלא אם משווים את רווחת האומה עם מצבן של האליטות המזויפות שלה. לעומת זאת יש סיבות רבות להיות מודאגים מההשלכות הכלכליות והמדיניות של האלטרנטיבה היחידה לדפלציה, היא האינפלציה מחדש, אשר אינה לא פחות ולא יותר מאשר האינפלציה עצמה.


מטרת החיבור הזה אינה לדבר אל הרשויות המוניטריות שלנו. אין כל תקוה כי הפדרל ריזרב, או כל יוצר כסף-צו אחר בעולם ישנה את המדיניות שלו בעתיד הנראה לעין. אבל הגיע הזמן שכל שוחרי החרות ישנו אותם בנושא היסודי הזה של דפלציה. חששות  מוטעים על הדבר נתנו לממשלות שלנו חופש פעולה מיותר, והם ניצלו אותם מעל ומעבר, ובצורה גרועה למדי. אנחנו נצטרך, בסופו של דבר, לקחת שליטה על היצע הכסף מידי הממשלה, ולהפוך את ייצור הכסף חזרה לנתון תחת עקרונות שיתוף הפעולה מרצון. הצעד הראשון לעידוד וקידום האסטרטגיה הזאת, הוא להבין כי הממשלות אינן ממלאות, ואף אינן מסוגלות למלא, שום תפקיד חיובי כשהן שולטות בכסף שלנו.



Comments