השפל הנשכח של 1920

יש קלישאה נדושה שאומרת שאם אנחנו לא לומדים את ההיסטוריה אנחנו נידונים לחזור עליה. ידועה כמעט באותה מידה היא העובדה שאם יש לקחים להפיק מההיסטוריה, הדרג הפוליטי יפיק את הלקחים השגויים, ולעתים קרובות יעשה זאת בכוונה.

בשונה מהסתכלות על העבר כמקור לידע ולחוכמה, משטרים פוליטיים אימצו הרגל לרתום את ההיסטוריה ככלי נשק אידאולוגי, עיוותו אותה והתאימו אותה לשאיפות אקטואליות.

מסיבה זו אנחנו לא צריכים להיות מופתעים שמנהיגינו הפוליטיים עושים שימוש אידאולוגי מובהק בעבר בהתייחסותם למשבר הפיננסי בארה"ב בשנת 2007. לפי הדעה הרווחת, עליה חוזרים ללא הרף, השפל הגדול של שנות ה30 היה תוצאה של קפיטליזם שלוח רסן, ורק התערבותם הנבונה של פרוגרסיביים החזירה את השגשוג.

רבים מאלה שויתרו על הטענה שתכנית הניו-דיל בפני עצמה הוציאה את ארה"ב מהשפל טוענים עם זאת שההוצאות הממשלתיות של מלחמת העולם הראשונה עשו זאת. (יש אפילו כאלו המכונים חסידי שוק חופשי ותומכים בטענה זו, שמסיטה את הדיון לנושא התמריץ הפיסקאלי).

הקשר בין אירועים היסטוריים אלו לבין ההווה הוא ברור מעליו: שוב קפיטליזם שלוח רסן יוצר בלאגן איום ושוב רק השילוב הנכון בין גירויים פיסקאליים ומוניטריים יכול להציל אותנו.

אם למי מקוראיי יש ספק שגרסא זו של האירועים מוטה – נסו לראות כמה אזכורים יש, אם בכלל, למשבר של 1920-1921. ולא פלא – פיסת מידע היסטורית זו מוציאה את האוויר מהמפרשים של אלו שמבטיחים פתרונות פוליטיים לבעיות כלכליות אמיתיות בליבו של משבר.

נהוג לחשוב כי בהיעדר התערבות ממשלתית שנעה נגד מחזור העסקים - בין אם מדובר בשימוש בכלים מוניטריים, פיסקליים או שניהם גם יחד – איננו יכולים לצפות להתאוששות, או לפחות לא להשתקמות מהירה. אולם מדיניות הפוכה ננקטה בשפל של 1920-1921, וההתאוששות לא איחרה לבוא.

המצב הכלכלי ב1920 היה עגום. בשנה זו האבטלה זינקה מ-4% לכמעט 12%, והתל"ג צנח ב-17%. לא פלא, לכן, ששר המסחר הרברט הובר– אותו מציירים באופן שגוי כתומך כלכלת לסה-פייר – הפציר בנשיא הארדינג ליישם מגוון של התערבויות ממשלתיות. הרדינג התעלם.

במקום "גירויים פיסקאליים" הארדינג קיצץ כמעט חצי מתקציב הממשלה בין השנים 1920 ו-1922. שאר המדיניות של הארדינג הייתה גם כן כלכלת לסה-פייר באותה מידה. שיעור המס ירד עבור כל קבוצת הכנסה והחוב הלאומי ירד בכשליש.

הבנק הפדראלי, בניגוד לכך, כמעט לא שינה את מדיניותו. כפי שהיסטוריון כלכלי תיאר זאת: "למרות ההתכווצות החמורה בשווקים, הבנק הפדראלי לא עשה שימוש בכוחותיו לשנות את הצע הכסף ולהלחם בהתכווצות". שנה לאחר מכן, ב-1921 כבר ניתן היה להבחין בסימנים של התאוששות. שנה לאחר מכן האבטלה ירדה ל-6.7% וב-1923 האבטלה הייתה בסך הכול 2.4%.

בהקשר יפרה את דיונינו זה להשוות את ההתנהלות הכלכלית של ארה"ב לזו של יפן באותה תקופה. ב-1920 ממשלת יפן יישמה את העקרונות של כלכלה מתוכננת, במטרה לשמור על מחירים גבוהים באופן מלאכותי. כפי שמתאר זאת בנג'מין אנדרסון:

"הבנקים הגדולים, התעשיות הריכוזיות והממשלה חברו יחד, החריבו את השוק החופשי, עצרו את הירידה במוצרי סחורות, והחזיקו את רמת המחירים ביפן מעל לזו הנהוגה בעולם במשך שבע שנים. בשנים אלו ספגה יפן קיפאון כלכלי חמור, כאשר בסופן, ב1927, היא חוותה משבר פיננסי חמור כל כך שענפי בנקאות שלמים נפלו ואיתם תעשיות. זו הייתה מדיניות טיפשית. במאמץ להימנע מהפסדים בייצור של שנה אחת יפן איבדה שבע שנים."

מנגד, ארה"ב נתנה לכלכלה להתאים את עצמה. "ב1920-21" כותב אנדרסון:

"ספגנו את הפסדינו, התאמנו את המבנה הפיננסי שלנו, התמודדנו עם השפל שלנו,ובאוגוסט 1921 – התחלנו מחדש... ההתאוששות של העסקים הייתה מבוססת בעיקר על טיהור האשראי החלש, הפחתה משמעותית בעלויות הייצור, ועל יזמות פרטית חופשית. היא לא התבססה על מדיניות ממשלתית שנועדה לשפר את העסקים."

הממשלה לא פעלה כפי שהקיינסיאנים תמיד ייעצו לפעול, היא לא ניהלה חשבון לאומי גירעוני, ולא שטפה את המשק בהוצאות ממשלתיות מוגברות. במקום זאת, הם יישמו את התפיסה המיושנת לפיה הממשלה צריכה לשמור את ההוצאות ואת המסים נמוכים ולהפחית את החוב הלאומי.

אלו היו המוטיבים הכלכליים העיקריים בתקופת נשיאותו של וורן הארדינג. מעטים הם הנשיאים שספגו לעג כה רב כפי שספג הארדינג בחייו – ואף אחרי מותו. אולם הדעה הרווחת בנושא הארדינג טועה ואבסורדית: אפילו ה"שחיתות", כביכול, של ממשלו מעלות גיחוך ביחס לרמת השחיתות אליה למדנו להתרגל.

בנאומו ב1920 עם בחירתו לראש המפלגה הרפובליקאית הכריז:


"אנו ננסה דפלציה חכמה ואמיצה, ונפסיק את הלוואות הממשלה שמעצימות את הרשע ואנו נלחם בממשלה היקרה בכל הכוח ובכל מוסד שבהישג ידה של המפלגה הרפובליקאית. אנו מבטיחים הקלה שתכלול את הפסקת הבזבוז והפזרנות, ואת היישום מחדש של כלכלת פרטים, לא רק כי זה יקל בעול המסים, אלא גם כי זה יעודד חסכנות וכלכלה חכמה אצל הפרט.

הבה נאמר לכולם, למען חסכנות וכלכלה חכמה, למען הימנעות והקרבה אם יש צורך, עבור תנועה כלל ארצית נגד בזבזנות וחיי מותרות, חזרה לחיים הפשוטים, לדרך הנורמאלית והנבונה לנהל חיים שהיא הבריאות של הרפובליקה. לא הייתה מנוחה מבזבוז ומומי המלחמה מאז שסיפורם של בני האדם החל, שלא נוצרה דרך עבודה וחיסכון, דרך תעשייה והשקעה, בעוד הוצאות מיותרות תמיד סימנו כל ריקבון בהיסטוריה האנושית."

כמעט ומיותר לציין שעצתו של הארדינג – שנאמרה בכנס פוליטי פומבי, לא פחות – הייתה ההפך הגמור ממה שמומחים ממליצים לנו לעשות היום. אינפלציה, הוצאות ממשלתיות מוגברות ותקיפת החסכונות האישיים בשילוב עם קריאות להוללות צרכנית, זוהי תכנית ה"שיקום" נוסח המאה ה21.

לא מפתיע עם כך לגלות, שכלכלנים מודרניים שלמדו על השפל של 1920-1921 לא הצליחו להסביר איך ההתאוששות הייתה כה מהירה וחלקה, בעוד הממשלה והבנק הפדראלי לא נקטו באף אחד מהכלים המאקרו-כלכליים – הוצאה על עבודות ציבוריות, ניהול תקציב גירעוני, או מדיניות אינפלציונית – בהם הדעה הרווחת רואה פתרונות להאטות כלכליות. הכלכלן הקיינסיאני רוברט גורדון מודה כי "המדיניות הממשלתית למתן את המשבר ולהאיץ את ההתאוששות הייתה מינימאלית. הבנק הפדראלי היה פאסיבי בגדול... למרות היעדר מדיניות גירויים ממשלתית, אולם, ההתאוששות לא איחרה לבוא".

היסטוריון כלכלי אחר הודה בקצרה כי "הכלכלה התאוששה בזריזות מהשפל ב1920-21 ונכנסה לתקופה של צמיחה נמרצת" אולם בחר לא להעיר על התפתחות זו. "הייתה זו שנת 1921" הואיל לומר קנת וויהר "הרבה לפני שמדיניות נוגדת מחזורים עסקיים הייתה מקובלת או אפילו מובנת". הם אולי לא "הבינו" במדיניות נוגדת מחזורי עסקים – אולם הכלכלה השתקמה – ומהר.

אחת ההתייחסויות הנוראות לנושא הגיעה משני היסטוריונים של תקופת נשיאותו של הרדינג, אשר טענו שאם הממשלה לא תחרים חלק גדול מההכנסה של העשירים הכלכלה לעולם לא תתייצב:


"הקיצוצים במסים, יחד עם השמת דגש על תשלום החוב הלאומי הפחתת ההוצאות הפדרליות, משתלבים לטובת העשירים. כלכלנים רבים מאמינים שסיבה מרכזית לשפל הגדול של 1929 היא הצטברות לא שוויונית של הון, שכנראה הואצה ב1920, כתוצאה מחזרה לנורמליות. חמישה אחוזים מהאוכלוסיה החזיקו בשליש מההון הלאומי נכון ל1929. קבוצה זו לא עשתה שימוש אחראי בכסף... במקום זאת הם המריצו השקעות לא בריאות בשוק המניות ובצמיחה לא שוויונית"

אם באופן אבסורדי תאוריה זו הייתה נכונה, העולם היה במצב קבוע של שפל. לא היה דבר חריג בדפוסי חלוקת ההון ב1920. פערים גדולים יותר התרחשו אינספור פעמים, במקומות וזמנים שונים, מבלי לגרום להפרעה כלשהי.

למעשה, השפל הגדול הגיע באמצע מגמת עלייה דרמטית בחלקה של המשכורת בהכנסה הלאומית של ארה"ב, ובמגמת ירידה של הכנסה מריבית, דיבידנדים ויזמות עסקית. למעשה אנחנו לא צריכים להפקיע רכוש מאף אמריקאי כדי להשיג עושר, תודה לאל.

אין די בכך שהראינו שהשגשוג הושב גם בהיעדר תמרוץ פיסקאלי או מוניטרי. עלינו להבין למה תוצאה זו הייתה צפוייה – במילים אחרות, מדוע שיקום השגשוג ללא התרופות שנהוג להשתמש בהם בתקופה האחרונה לא היה תוצאה של מקריות גרידא.

ראשית עלינו להבין מדוע הכלכלה נגועה במחזורים של שפל וגאות מלכתחילה. ליונל רובינס תהה בספרו השפל הגדול ב1934 מה גורם לפחד המוני בקרב יזמים עסקיים.

בהנחה שהשוק עובד בהתאם למערכת של רווחים והפסדים, המנפה את המתחרים הפחות מתאימים – מדוע שכל המתחרים המותאמים יותר, אלה שאותם השוק תגמל ברווחים ובשליטה על משאבים רבים יותר, יעשו כולם טעויות חמורות, ועוד את אותן הטעויות ביחד? האם יכול להיות שמשהו מחוץ לשוק הכלכלי, ולא בתוכו, גורם לתופעה זו?

לודוויג פון מיזס ופרידריך הייאק מצאו שהרחבת אשראי מלאכותית, כזו שנוצרת בדרך כלל על ידי הבנק המרכזי היא האשמה בכך. (הייאק זכה בנובל ב1974 על עבודתו על מה שידוע בתור מחזור העסקים האוסטרי). כאשר הבנק המרכזי מגדיל את הצע הכסף – לדוגמא, כאשר הוא קונה אגרות חוב ממשלתיות – הוא יוצר כסף יש מאין.

הכסף הולך לבנקים המסחריים ישירות, או במידה ומדובר בבנק השקעות הוא עובר במהירות לבנק המסחרי כאשר בנק ההשקעות מפקיד את הצ'ק של הבנק המרכזי באותו אופן שבו מחיר של מוצרים יורד כשיש גידול בהיצע המוצרים, זרימה של כסף נוסף אל תוך המערכת מורידה את הריבית.

ריבית נמוכה מעודדת השקעה בפרויקטים לטווח ארוך, עליהם שיעורי הריבית משפיעים יותר מאשר פרויקטים לטווח קצר (ניתן להסתכל על ריבית כעל תשלום בעבור הלוואה – ככל ששיעורי הריבית נמוכים יותר, הלוואות לטווח ארוך יהפכו למשתלמות יותר). השקעה נוספת בפיתוח ומחקר (R&D), שייקחו שנים רבות עד שתניב פרי, תראה לפתע יותר אטרקטיבית, כעת כשעלות ההלוואה (היא הריבית) נמוכה הרבה יותר.

אנו מקטלגים השקעה ופיתוח בתור ייצור מסדר גבוה יותר מאשר ייצור כובעים לדוגמא, שכן הכובעים זמינים לצרכנים מיידית, בעוד את התוצאות של השקעה ופיתוח יהיה ניתן לראות רק בעוד זמן רב. ככל ששלב ייצור קרוב יותר לצרכן, כך אנו מדרגים אותו בסדר גובה נמוך יותר.

בשוק חופשי, שיעורי ריבית מתאמים את סדרי הייצור השונים בזמנים שונים. הם מבטיחים כי סדר הייצור יתאים להעדפות הצרכנים. אם צרכנים רוצים עוד מוצרים כעת, ייצור מסדר נמוך מתרחב. לעומת זאת, אם הצרכנים מוכנים לדחות את הסיפוקים שלהם בהווה, שיעורי הריבית יעודדו יזמים לנצל הזדמנות זו כדי להשקיע במפעלים באופן של יספק את הצרכנים בהווה, אלא ישפר את הייצור בעתיד כך שיניב תשואה גדולה יותר.

אם שיעורי הריבית הנמוכים בדוגמא שלפנינו היו נובעים מחסכונות וולונטריים של הציבור, ולא מהתערבות של בנק מרכזי, הדעיכה היחסית בהוצאות על צריכה, שבאה יחד עם גדילה בחיסכון, הייתה מעודדת הקצאת משאבים נוספים לפיתוח ומחקר – ייצור מסדר גבוה יותר. במילים אחרות, במקרה של חיסכון אמיתי, ביקוש למוצרי צריכה עובר דעיכה יחסית, הציבור חוסך יותר, ומבזבז פחות.

תעשיות למוצרי צריכה, בהמשך לכך, עוברות התכווצות בשל הירידה בתגובה לירידה בביקוש למוצרים אלו. מפעלים שבעבר שימשו לייצור מוצרים אלו – לדוגמא, שירותי הובלה – כעת חופשיים לשימוש עבור שלבי ייצור אחרים, כגון עבודה, מתכות, או תוצרים כלליים אחרים.

כאשר מתעסקים עם מבנה הריביות שנוצר מהשוק החופשי, תיאום זה ותוצאותיו מופרעות. השקעה מוגברת בייצור מסדר גבוה מתקיימת, בעוד הביקוש למוצרי צריכה לא פחת. דפוס זמני הייצור מתעוות, כך שהוא כבר לא מושפע מתבניות משתנות בהעדפותיהם של צרכנים. צרכנים מבקשים מוצרי צריכה בהווה בזמן שמתקיימת השקעה חסרת פרופורציות לייצור בעתיד.

כך, כשהריביות הנמוכות נובעות ממדיניות של בנק מרכזי ולא מחיסכון אמיתי, אין הפסקה בביקוש למוצרי צריכה (אם כבר, שיעורי הריבית הנמוכים מעודדים אנשים להוציא אפילו יותר מקודם). במקרה זה לא שוחררו משאבים לייצור מסדר גבוה יותר. במקום זאת הכלכלה נמצאת במשחק משיכה בחבל על משאבים בין שלבי הייצור השונים.

מאחר ובאופן מפתיע המשאבים במחסור, התוצאה היא עלייה במחירים שמאיימת על הרווחיות של פרויקטים מסדר גבוה. הבנק המרכזי יכול באופן מלאכותי להרחיב את האשראי עוד בכדי לתחזק את עמדת סדרי הייצור הגבוהים, אך בכך הוא רק מעכב את הבלתי נמנע.

אם תבניות החיסכון והצריכה של הציבור לא יתמכו בהסתת המשאבים לסדר גבוה יותר, אלא למעשה ימשכו משאבים לכיוון ייצור מוצרי צריכה – הבנק המרכזי מתחיל לנהל מלחמה נגד המציאות. יהיה עליו להחליט האם לנהל מלחמה בקנה מידה מלא, כלומר, בכדי לאמת את ההרחבה בייצור מוצרים מסדר גבוה, להרחיב את האשראי במהירות תוך סיכון להריסת המטבע כולו, או להאט או לנטוש את ההרחבה ולתת לכלכלה להתאים את עצמה לתנאים האמיתיים.

חשוב להבין כי הבעיה אינה חסך בהוצאות לצריכה, כפי שטוענת הגישה הפופולארית. אם כבר, הבעיה מגיעה מהוצאות צריכה גבוהות מדי, וכתוצאה מכך משאבים מועטים מדי מתועלים לסוגי הוצאות אחרים – כלומר להרחבת הייצור מסדר גבוה יותר, הרחבה אותה לא ניתן להשלים באופן רווחי – זאת מאחר ומשאבים נמשכים על ידי ביקוש חזק יותר למוצרי צריכה. המרצת ההוצאות לצריכה רק תחמיר את המצב, שכן היא רק תגדיל את מתח שנוצר בין סדר ייצור נמוך וסדר ייצור גבוה.

זכרו גם כי הזרז אינו חלק ממחזור העסקים המושרש בשוק החופשי. הוא נוצר כתוצאה מהתערבות אקטיבית בשוק שיוצרת מחזור גאות שלא ניתן לשמור עליה – ושפל בלתי נמנע. כפי שמתמצת זאת רוג'ר גאריסון: "חסכונות מביאים לצמיחה אמיתית, הרחבת אשראי מביאה לגאות ולשפל".

תופעה זו קדמה לכל הגלים העיקריים של גאות ושפל בהיסטוריה האמריקאית, כולל המשבר ב-2007 וההתכווצות ב-1920. השנים שקדמו ל-1920 אופיינו בגדילה משמעותית בהצע הכסף דרך המערכת הבנקאית, ולאחר שיחס הרזרבה ירד בחצי בשל החלטת הבנק המרכזי, גם בהרחבת אשראי של הבנקים הפרטיים.

כמות הפקדונות כמעט הכפילה את עצמה בין 1914 ל-1920 כשהבנק הפדרלי נפתח מחדש. יצירת אשראי מלאכותית שכזו מזינה את מחזורי הגאות והשפל. הפד גם שמר על שיעור ניכיון (ריבית בה הבנק המרכזי מלווה לבנקים האחרים) נמוך בזמן מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) וקצת לאחר מכן. הפד החל להקשיח את עמדתו בשלהי 1919.

הכלכלן ג'ין סמיילי, הסופר של "הכלכלה האמריקאית במאה העשרים" גורס כי "נהוג לחשוב כי המדיניות של הפד היא הגורם המכריע לסוף ההרחבה והאינפלציה ולתחילת ההתכווצות המשמעותית והדפלציה החמורה". ברגע שהחניקו את האשראי, השחקנים בשוק החלו להבין שיש לשנות את מבנה הייצור, ושפסי הייצור המבוססים על אשראי קל הם טעות וצריכים להתחסל.

אנחנו כרגע במצב הנכון לחוות דעה על פתרונות שתמיד נשארים אופנתיים, כגון גירויים פיסקאליים ודומיהם. חישבו על מצב הכלכלה לאחר הגאות המלאכותית. הכלכלה חסרת-איזון. יותר מדי משאבים הושקעו בייצור מסדר גבוה ופחות מדי בייצור מסדר נמוך.

חוסר איזון זה גורם ליזמים להשקיע בייצור מסדר נמוך, שנהפך לרווחי פתאום, ולהסית משאבים מייצור מסדר גבוה לייצור מסדר נמוך – היכן שיש יותר ביקוש. החופש המוחלט לשנות מחירים ושכר הכרחיים לצורך כך, שכן מערכת המחירים והשכר החופשית היא מרכיב בלתי נפרד מיכולתו של היזם להעריך איך להשקיע.

לאור התיאור של הכלכלה לאחר הגאות, אנו יכולים לראות כמה חסרי תועלת ורלוונטיות הם המאמצים לגירוי פיסקאלי. המאמץ הממשלתי להוציא כסף על פרוייקטים אקראיים לא משיבים לאיזון, מאחר והם לא פותרים את הגורם למשבר.

זו אינה דעיכה בהוצאות שגרמה לבעיה. היעדר ההתאמה בין מבנה שוק ההון המוסת, לבין תבניות החיסכון וההוצאה של הצרכנים – הוא הגורם לבעיה.

כינוי הפרויקטים הממשלתיים אקראיים הוא הוגן לחלוטין. לממשלה אין מנגנון רווח והפסד והיא יכולה להשיג משאבים על ידי הפקעתם מהציבור, אין לה איך לדעת אם היא מספקת את רצון הצרכן (אם בכלל אכפת לה מכך) או שמא שימושיה במשאבים הם לא יותר מבזבוז גרוטסקי. הממשלה לא יכולה לעבוד כמו עסק.

גם בתמרוץ מוניטרי אין תועלת – להפך, צעד כזה רק יחמיר את הבעיה. בספרו "הפעולה האנושית" משווה מיזס בין כלכלה עם אשראי מורחב מלאכותית לבנאי שהוזמן לבנות בניין כשללא ידיעתו אין לו די לבנים לעשות זאת. ככל שהוא מגלה מוקדם יותר – כך ייטב. ככל שהוא יתעקש להמשיך בפרויקט לא יציב זה, הוא יבזבז יותר משאבים וזמן עבודה.

תמרוץ מוניטארי בסך הכול מעודד יזמים להמשיך במסלול הנוכחי של ייצור לא יציב – במקום להזהיר את הבנאי על טעותו אנחנו משכרים אותו. זה לא הופך את השפל לנמנע – רק לכואב יותר.

אם התפיסה האוסטרית נכונה – ואני מאמין שהטענות התיאורטיות והאמפיריות מצביעות על כך בבירור – הגישה הטובה ביותר לשיקום היא כמעט ההפך מהאסטרטגיות הקיינסיאניות. יש לקצץ בתקציב הממשלתי, לא להגדיל אותו, וכך לשחרר יותר משאבים לשחקני הסקטור הפרטי שיוכלו לתקן את מבנה ההון.

אין להגדיל את הצע הכסף. חילוצי בנקים נופלים רק מקפיאים את טעויות היזמים, במקום לתת למשאבים להתחלק מחדש לידיים של אלו שמספקים את הצרכן יותר לאור השינויים והבנת המצב האמיתי. הלוואות חירום לפירמות בצרות מנציחות את חלוקת המשאבים המעוותת ומשמרת את תיעדוף הפירמות העוסקות בפעולות לא יציבות על פני פירמות יציבות המוכנות להשקיע את המשאבים בשימושים נאותים יותר.

מתכון זה של צניעות ממשלתית הוא בדיוק מה שהארדינג קרא לו בנאום ההשבעה שלו ב1921:

"עלינו להתייצב בפני ההכרח העגום, בידיעה מלאה שיש לנו משימה למלא, ובהבנה מלאה ששום חוק שנחקק בידי אדם לא יכול לבטל את חוקיו הקשוחים של הטבע. נטייתינו המסוכנת ביותר היא לצפות מהממשלה ליותר מדי, ובמקביל לתת לעשות עבורה פחות מדי. אנו בוחנים כיצד יש להפוך את הציבור לאחראי. אנו צריכים כלכלה קשיחה אך שפויה, בשילוב עם צדק פיסקאלי, ובכך חייבים להשתתף תבונה וחסכנות אינדיבידואליים, תכונות שהן חשובות בשעת מבחן בה יש להבטיח את העתיד.

המנגון הכלכלי הוא מורכב, חלקיו התלויים זה בזה. הוא סבל מזעזועים שקרו מביקושים לא נורמליים, אינפלציות אשראי, וזעזועי מחירים. האיזונים הרגילים הופרו, צינורות ההפצה נחסמו, היחסים בין עבודה וניהול כבר מתוחים. עלינו לחפש את ההסתגלות באכפתיות ואומץ... הפגיעות לא יהיו קלות, ולא יחולקו שווה בשווה. אין דרך להפוך אותם לכאלה. אין צעד אחד המפריד בין אי-סדר לסדר. עלינו להתמודד במצב של מציאות עגומה, לספוג את הפסדינו ולהתחיל מחדש. זהו השיעור הישן ביותר של הציביליזציה. ארצה שהממשלה תעשה כל שביכולתה להמתיק את הגלולה, אז, בהבנה, מתוך אינטרס משותף, דאגה לרווחת הכלל, משימתינו תיפתר. שום שינוי במערכת לא יביא לנס. כל ניסוי מסוכן יכול רק להוסיף בלבול. פתרוננו הטוב ביותר טמון בניהול יעיל של המערכת המוכחת שלנו."

הבנתו הגולמית של הארדינג של המערכת כלכלית, ובתוך כך מדוע תכניות התערבות גראנדיוזיות רק יעכבו את ההשתקמות, היא תופעה נדירה בין הנשיאים האמריקאים. העובדה שהוא הושם ללעג ללא הרף עד כדי כך שאלו שאומרים מילה בטובתו נדחים על הסף, מראה על היכולות של היסטוריונים מחוץ לדיסיפלינה שלהם.

הניסיון של 1920-1921 מחזק את הטענה של כלכלני שוק חופשי אמיתיים שהתערבות ממשלתית היא מכשול להתאוששות כלכלית. הכלכלה האמריקאית השתקמה לא למרות היעדר תמרוץ פיסקאלי ומוניטארי – אלא בגלל היעדר הדברים הללו. בפעם הבאה שמזהירים אותנו בכובד ראש לזכור את לקחי ההיסטוריה שמא הכלכלה שלנו תדרדר עוד יותר, אנו צריכים להתייחס לפרשה הזו – לבחון כמה מהר החוקרים מנסים להעביר נושא.


מאמר זה תורגם מאתר מיזס באנגלית.


אם אתם רוצים לקרוא עוד דברים שכתבתי (המתרגם), אתם מוזמנים להיכנס לבלוג שלי.

Comments