מאמרים‏ > ‏

למה הגרינבקרים טועים

אחד מהישגיו הגדולים ביותר של רון פול הוא שבפני הפדרל ריזרב ניצבת עכשיו אופוזיציה רחבה מאי פעם. קוראי אתר זה ודאי בקיאים בטיעונים נגד הבנק המרכזי: הפד (הערת מתרגם - מעתה הבנק המרכזי של ארה"ב – הפדראל ריזרב, יכונה "הפד") נהנה מפריבילגיות ממשלתיות מיוחדות, התערבותו בשוק מעוררת גלים גדולים של שפל וגאות כלכלית, הוא ערער את מעמדו של הדולר, הוא יוצר סיכון מוסרי עבור משתתפים בשוק שיודעים שאם הם ייפלו יהיה מי שיחלץ אותם, הוא לא הכרחי וקיומו סותר את קיום השוק החופשי.

למרבה הצער, לא כל המבקרים של הפד, אפילו מבין תומכי רון פול, נוקטים בגישה זו כלפי הסוגייה. חלק מאלו הרוצים לסגור את הפד מתנגדים לו מסיבות לא נכונות. עבור קבוצה זו הפד אינו יוצר די אינפלציה. שאר טענותיהם העיקריות הן:

  1. שהוא גוף פרטי (שהוא לא סוציאליסטי מספיק).
  2. שכסף צו הוא בסדר גמור כל עוד הוא מודפס על ידי נבחרי העם במקום על ידי הפד.
  3. שבמערכת הנוכחית אנו כורעים תחת העומס של "כסף מבוסס חוב", ולבעיה זו הם מציעים פתרון של "כסף נטול חוב".

מבקרים אלה קרויים הגרינבקרים  כרפרנס לכסף צו שהודפס בזמן מלחמת האזרחים.

עם כמות החומר שיש לכסות אני לא מתכוון להתעסק בטענה הראשונה. די מבחינתי לציין שייצור הכסף היום כרוך בהסכמה של הקונגרס והנשיא הנבחר, ולבנק המרכזי מוענקות סמכויות מונופליות, שאינן חלק מההגדרה של מוסד "פרטי". לשתי הטענות הנוספות כן אתייחס כאן.

מטרת הדיון היא להפריך את הטעויות הנפוצות בקרב הגרינבקרים:

-          שתקן הזהב (רזרבה מלאה או חלקית) וכסף מודפס על ידי הפד מובילים שניהם למצב בו נותרים חובות משמעותיים ללא כסף לשלם אותם כי "אין מספיק כסף" בכדי לשלם גם את החוב המקורי וגם את הריבית.

-          שאם ירשו לבנקים להלוות כסף ברזרבה חלקית הם יגמרו בסוף עם כל הכסף.

הגרינבקרים מסכמים שהאלטרנטיבה היחידה היא כסף צו "נטול חוב" שמודפס על ידי הממשלה.

לכך אני משיב:

-          הטענה ש"אין מספיק כסף" לשלם גם את החוב וגם את הריבית היא טענה שגוייה ולא משנה באיזו שיטה מוניטרית מדובר.

-          גם אם כסף "נטול חוב" הוא הפתרון, היצרן הטוב ביותר של כסף כזה הוא השוק החופשי, לא ננסי פלוסי או ג'ון מקיין.

 

בכדי להבין למה מתכוונים הגרינבקרים בדברם על "כסף נטול-חוב" ומה כוונתם בדברם רבות על "כסף כחוב", נבחן איך במערכת של רזרבה חלקית ובה כסף צו נוצר כסף. נניח והפד מתערב בכלכלה וקונה ניירות ערך ממשלתיים מעושה שוק ראשוני. הפד חותם על צ'ק אותו הוא מוציא משום מקום, ובאמצעותם משלם על ניירות הערך. עושה השוק הראשוני מפקיד את הצ'ק בבנק מסויים, אותו נכנה בנק א'.

בנק א' לא פשוט שומר את הכסף אצלו. המערכת הנוכחית פרקטית מחייבת אותו להשתמש בכסף כבסיס להרחבת אשראי. כלומר, אם הופקדו בבנק א' 10,000 ש"ח הוא ילווה 9000 מתוכם ללווה אותו נכנה לווה ג'. אז לווה ג' יכול להתנהל עם כוח קנייה של 9000 ש"ח בעוד המפקיד עדיין רושם צ'ק על סך 10,000 ש"ח.

לכן הגרינבקרים מדברים על "כסף כחוב". אותם 9000 ש"ח שבנק א' ייצר נכנסו לכלכלה שלנו כהלוואה עבור לווה ג'. במערכת שלנו לבנקים אסור להדפיס מזומן, אך הם עושים את האופציה השנייה הטובה ביותר מבחינתם: מייצרים חשבונות עובר ושב מאוויר. כשבנק מלווים על ידי כך שהם פותחים חשבונות כאלה, שלא מאוזנים עם דבר, בסכום ההלוואה.

הבעיה של הגרינבקר היא שכאשר במערכת של רזרבה חלקית (ה.מ. – המערכת שתוארה כאן, בה בנקים מלווים כסף שמופקד אצלם, כך שאם כל המשקיעים יגיעו באותו רגע לקחת את כספם – הבנק לא יוכל להחזיר לכולם) בנק מלווה 9000 ש"ח בריבית של 10% כמו בדוגמא שנתנו, הוא מצפה לריבית בסך של 900 ש"ח בסוף תקופה מסוימת. אך אם הבנק ייצר רק 9000 ש"ח בהלוואה שלו, מאיפה הכסף הזה אמור לבוא?

תחילה אנו לא מבינים מה הבעיה. על הלווה פשוט לעבוד יותר, או לצרוך פחות – ולהחזיר את הריבית הנוספת. אך הגרינבקר לא מקבל את התשובה. מאחר וכל הכסף נכנס למערכת בצורה כהלוואות למישהו – נא לזכור איך המערכת של בנקאות ברזרבה חלקית מייצרת את כל הכסף שלנו – הפתרון הזה רק דוחה את הבעיה. המערכת כולה בנוייה על הלוואות שנוצרו רק למען הריבית. מאחר והבנקים ייצרו רק דיי כסף להלוואות, ולא דיי כסף עבור הריבית – אין במערכת כולה מספיק כסף לשלב על כל ההלוואות בבת אחת.

ולכן הבעיה, לטענתם, היא שכל הכסף שלנו "מבוסס חוב", נכנס לכלכלה שלנו כהלוואה מבנק. הם מעדיפים מערכת בה יש כסף "נטול חוב", כלומר שהממשלה מדפיסה אותו ומעבירה אותו ישירות לאנשים ולא דרך בנקים.

באחת התגובות בבלוג שלי (הערת מתרגם - הבלוג של הכותב המקורי, לא שלי) נתקלתי בתגובה לפיה גם במערכת המבוססת על תקן הזהב ורזרבה של 100%, במידה ותהיה ריבית, הבנקים יסיימו בסוף עם כל הכסף.

ניתן לקבוע חד-משמעית כי טענות אלו אינן נכונות.

זה לא נכון ש"אין די כסף לשלם את הריבית" במערכת המבוססת על תקן הזהב, בשוק חופשי לחלוטין, או אפילו במערכת מבוססת רזרבה חלקית כמו זו שיש לנו כיום. על אחת כמה וכמה אין זה נכון ש"הבנקים יגמרו עם כל הכסף בסוף". יש הרבה סיבות לתקוף את מערכת הבנקאות הנוכחית – אך זו לא אחת מהן. הביקורת של הגרינבקרים לא רלוונטית לנושא, במובן מסויים זה כמו לבקר את ברק אובמה על טעמו בחליפות.

אשיב לטענה בהתייחס לשתי המערכות בנפרד – מערכת של רזרבה מלאה ותקן הזהב, ומערכת של רזרבה חלקית וכסף צו כמו זו שיש לנו היום.

בכדי לעשות זאת, הבה נזכר מה הוא כסף ומה מוצאו.

הכסף נוצר ממערכת פרימיטיבית של סחר, בה אנשים מחליפים מוצרים ישירות אחד עם השני: גבינה עבור נייר, נעליים עבור תפוחים. זו בפירוש מערכת מטופשת מאחר ולא סביר שמוכרי הגבינה יאתרו את מוכרי הנייר בדיוק כאשר הם צריכים נייר, ולהפך. (הערת המתרגם – ערכתי שינוי בטקסט כדי שיהיה ברור יותר. ראו תולדות הכסף, "double coincidence of wants").

בניגוד למערכת הפרימיטיבית, במערכת כספית המוצרים נסחרים בעקיפין ולא ישירות: במקום מצב בו סנדלר שצריך כובע ומחפש באופן עקר אחר כובען שיצטרך נעליים, אנו במצב בו הסנדלר מחליף את הנעליים במה שמתפקד ככסף – מתכות יקרות לדוגמה – ואז מחליף את הכסף בכובע שהוא רוצה.

אנשים לא מרוצים ממערכת הסחר המוזרה והלא יעילה הזאת, הם רוצים להמיר את המוצר שיש להם במוצר סחיר ומבוקש ככל האפשר – כדי שיוכלו להמירו בעבור מה שהם מבקשים. המוצר הסחיר ביותר יהיה: עמיד (הן בפני זמן והן בפני תנאים), ניתן לחלוקה, יחסית יקר עבור יחידת משקל. ככל שיותר אנשים יעשו שימוש במוצר הזה, יותר אנשים שאין להם כל שימוש ממשי בו יבקשו אותו על מנת לסחור באמצעותו ולהשיג את המוצרים שהם באמת צריכים. כך כסף וזהב (או כל וריאציה אחרת של כסף) הופכים בסופו של דבר לאמצעי בו כל החברה סוחרת, כלומר לכסף (המוגדר כאמצעי החליפין השמיש ביותר).

כסף, אפוא, מתעצב באופן טבעי כמוצר שמיש בשוק. העובדה שאנשים צריכים אותו עבור הדבר לו הוא משמש ישירות מעודדת סחר בו, מה שמוביל לשימוש בו כאמצעי חליפין, מה שמעודד שוב את הסחר בו – שכן כעת הוא גם אמצעי חליפין וגם בעל תועלת ממשית.

יש לציין שבתהליך אין שום צורך במשטרה, ממשלה, או כל פריבילגיה מונופולית. המערכת המועדפת על ידי הגרינבקרים זרה לחלוטין להתפתחות האבולוציונית הטבעית של כסף כפי שתיארנו אותה.

אל תטעו – כסף חייב להתפתח באופן שתיארנו. הוא לא יכול להופיע לראשונה ככסף צו מודפס על ידי הממשלה. בכל פעם בה אנו בוחנים דוגמה היסטורית בה נדמה לנו שכסף נוצר על ידי ממשלה ונהפך להיות שמיש על ידי כולם, נגלה שלפני כן נעשה שימוש בכסף דומה שהיה לפני כן מוצר בעל שימוש כלשהו או שהיה ניתן להמירו למוצר שמיש כלשהו.

פיסות נייר עם פרצופים של פוליטיקאים עליהם אינם סחורות נמכרות. ולכן לא היו יכולים להתפתח באופן אורגאני להיות הסחורה הסחירה ביותר במשק.

אפילו נניח והממשלה מנסה לחייב אזרחים להשתמש בשטרות ככסף – היא לא יכולה לעשות זאת, מאחר ואיש לא יידע לקבוע מה ערכם של השטרות. האם שלושה "נתניהו" שווים תפוח אחד או שבעה מעילים? איך יכול מישהו לדעת?

הכסף שנבחר על ידי השוק יכול לשמש כאמצעי לחליפין וככלי לחישוב ערכים כלכליים. במהלך תהליך הפיכתו מסחורה לכסף, הוחלף הכסף המדובר בכל או כמעט כל סחורה שיש בשוק. כתוצאה מכך ידוע מערך של מחירים בהם אפשר להמיר את הכסף עבור מוצרים מסוימים לפי מכירות שהתקיימו בעבר. (למי שמתקשה להבין אני ממליץ לקחת זהב בתור דוגמה לכסף וכך להבין יותר טוב). מאחר ואנשים זוכרים את המחירים שהיו לזהב כשעוד היה רק סחורה, הם יודעים להעריך מה המחיר שלו בהווה, הכסף אינו מוצר אקראי שהממשלה מספקת ואין לאזרח מושג על הערך שלו.

כמובן שכסף צו ממשלתי הינו בשימוש בכל העולם – ולכן על פניו כל מה שטענתי נראה לא רלוונטי. במציאות ממשלות הגיעו למצב בו הן מדפיסות מטבע מכלום.

כאן אנו מוצאים תועלת רבה בעבודתו של מארי רות'בארד. בספרו הקטן והנפלא "מה עשתה הממשלה עם הכסף שלי?" הוא מתבסס על הניתוח של מיזס ומתאר את המעבר שנוצר בשלבים מכסף סחורה שנבחר באופן וולנטרי בשוק החופשי – לכסף צו ממשלתי עשוי נייר.

אנסה באופן גס לתאר את השלבים, ולמען הנוחות אשתמש בדוגמה של זהב. בשלב הראשון החברה באופן טבעי בוחרת אמצעי חליפין מועיל כמתואר למעלה. בשלב השני הממשלה משתלטת על ייצור והסמכת הזהב. בנקים או ממשלות מדפיסים ניירות שניתן להמיר עבור זהב במשקל מסויים, הניירות במערכת מתפקדים כמו מטבעות זהב רק נוחים יותר לסחיבה. בכל מדינה ניתנים לניירות שמות אחרים (דולר, שקל, יורו וכו') וכך המשתמשים במטבע משוכנעים שהנייר ולא הזהב הוא הכסף. כך זה פחות מבלבל כאשר מגיע השלב האחרון, בו הממשלה מפקיעה את הזהב ממחזיקיו ומשאירה אותם למעשה עם נייר לא מגובה.

כך נוצר כסף המבוסס על נייר לא מגובה. זה מתחיל כתחליף נוח לזהב, או לכסף סחיר אחר, עד שהממשלה לוקחת את הכסף הסחיר המקורי. האנשים זוכרים מה היו המחירים לפני ההחרמה, וממשיכים לסחור באותו אופן, וכך הניירות ממשיכים להיות בשימוש גם כאשר הם לא מגובים – זה לא שכסף הצו נכפה עליהם משום מקום.

בשל כך כסף בשוק החופשי הוא כסף סחיר. וכסף סחיר אינו כסף "מבוסס חוב". כאשר כורה זהב הולך לצורף שיוצר לו ממנו מטבע – הוא פשוט מכניס כסף לשוק. כך שהכסף לא נכנס כהלוואה. זו דוגמה לכסף "נטול חוב" שגרינבקרים אמורים לחבב. אני מפקפק בכך שהם חשבו על הבעיה עד לעומק הזה. אם מה שהם אוהבים זה "כסף נטול חובות" מדוע להניח אוטומטית שהמדינה תייצר אותו? בשם הקונסיסנטניות לפחות הם אמורים לתמוך בכל השיטות נטולות החוב, גם אלו שנוצרות באופן וולנטרי ללא שום סוג של העדפה מונופולית.

שיטת השוק החופשי של "כסף נטול חוב" גם לא מצריכה מונופול ממשלתי, או הסתמכות על ההנחה שכסף שיודפס הממשלה לא יהיה חשוף לשחיתויות.

כעת יש להתייחס לטענת הגרינבקר שלא ניתן לשלם את כל הריביות באותו הזמן.

טענה זו בבירור לא נכונה במדינה בה כסף מיוצר על ידי השוק החופשי. להזכירינו, טענתם מלכתחילה היא שבמערכת בה מותרים קיומם של בנקים ברזרבה חלקית, הבנקים ייצרו הלוואות מכלום, וייקחו ריביות עבור ההלוואות, אך מאחר והם לא ייצרו כסף עבור ההלוואות אף פעם לא יהיה ניתן להחזיר את כל החוב. חלק מהמלווים יוכלו להשיב את חובותיהם – אבל לא כולם.

מצב זה לא קורה בסיטואציה שתיארנו, בה כסף נבחר באופן וולנטרי על ידי החברה והממשלה לא משחקת תפקיד. כסף, במערכת לסה פר אמיתית זו, לא נכנס למערכת כהלוואה, כך נפתרת בעיית "הכסף מבוסס החוב" הנוצרת כאשר "אין מספיק כסף לשלם ריביות עבור כל ההלוואות שנעשו". בשום שלב בייצור הכסף אין חוב, ועדיין הגרינבקרים לא רוצים מערכת שכזו.

נניח שאני בנקאי, ואני מלווה לך 10 ש"ח ב10% ריבית שנתית. שנה הבאה אתה תשיב לי 11 ש"ח. מאיפה יהיה לך את הכסף לשלם את השקל הנוסף? או שתפחית בהוצאות או שהכנסתך תגדל. במילים אחרות – על הריבית תשלם כמו שאתה משלם על כל מוצר אחר.

למרות שהטיעון לפיו "אין מספיק כסף לשלם את הריבית" נופל, ארצה להתייחס כאן לטיעון דומה שנטען נגד כסף קשה - טיעון שהתייחסתי אליו בתחילת מאמרי – לפיו הלוואות לכשעצמן יובילו לתוצאה סופית בה הבנקים יסיימו כאשר ידם על כל הכסף.

הטיעון הולך כך: נניח שכעת לבנק יש 1000 מטילי זהב, ועל ידי הלוואתם הוא יכול להרוויח 100 מטילי זהב (אנו מניחים ריבית של 10%). כעת יש לבנק 1100 מטילי זהב, אותם הוא יכול להלוות אותם שוב, ולהחזיק לאחר ההחזר ב1210 מטילים. בתקופה הבאה הוא יחזיק ב1331 מטילים וכן הלאה – עד שבסוף הוא יחזיק בכולם.

טיעון זה משולל כל יסוד, אך יש לציין שאפילו לו היה נכון – מאחר והבנקאים משתמשים בחלק מהזהב שהם מקבלים על מנת לצרוך, וכך הזהב חוזר לתזרים בכל מקרה. נדיר מאוד שאדם שומר כסף סחיר לעצמו על חשבון אוכל, מים, לבוש, קורת גג, בידור וכו'. כאשר הכסף חוזר להתגלגל הוא יכול לשמש לתשלום של ריביות רבות.

ישנה סיבה נוספת, חשובה יותר לכך שבבחינת הטיעון אמורה לעלות לנו נורה אדומה – אותו טיעון יכול להיטען על כל סוג שלל עסק. לדוגמא, אם חברת "אפל" מוכרת לנו ציוד אלקטרוני היא עושה רווחים. הרווחים האלו מאפשרים לה להשקיע שוב בתהליך ייצור יעיל יותר, מה שאומר שהיא תוכל למכור מוצרים רבים יותר ויעילים יותר בהמשך. אם נקנה אותם – לאפל יהיו עוד יותר רווחים שיעזרו לה לייעל את עצמה, ולפני שנשים לב – אפל מחזיקה בכל כספינו.

אז מה המוצא מטיעונים כאלה? ביקוש. לצרכנים אין ביקוש אינסופי למוצרים אלקטרוניים. אם אפל ימשיכו לייצר עוד אייפודים הם ייצטרכו לשווקם במחירים נמוכים יותר אם הם רוצים שנקנה אותם. זה כלל בסיסי בכלכלה – כלל הביקוש הנובע מהתפוקה השולית הפוחתת. ככל שאני קונה יותר מוצרים אלקטרוניים – כך הערך של עוד יחידת מוצר אלקטרוני נוסף קטנה עבורי (וכן אני פחות נכון לשלם עליה). במקביל, ככל שכמות הכסף שנותרת לי יורדת – כן גדל ערכו בעיני (וכן עולה הנכונות שלי להמשיך ולהחזיק אותו ברשותי, ולא להוציא אותו על מוצרים אלקטרוניים).

אותו הדבר תקף גם על הלוואות – לצרכי צריכה או ייצור כאחד. התנגדותו של תומך הגרינבקר מבוססת על ההנחה שלו שהביקוש להלוואות הוא אינסופי. כמו זומבים, נמשיך לצרוך הלוואות לא משנה מה גובה הריבית והבנק תמיד ימצא למי לספק עוד אשראי. אך כפי שראינו קודם – כאשר רוצים לדחוף לנו מוצרים רבים יותר, מחיר המוצרים חייב לרדת.

העיקרון שראינו תקף גם על אשראי. על מנת לפתות אותנו לצרוך כמות מאוד גבוהה של אשראי, לבנקים לא יהיה ברירה, בהינתן חוקי הביקוש, הם יאלצו להוריד את הריבית. לפעולה זו יש שתי תוצאות ברורות. ככל שהם מרוויחים פחות ריבית – הם יוכלו לשלם פחות ריביות ללקוחות שחוסכים. כאשר לקוחות אלו יעזבו את הבנק – לבנק יהיה פחות מה להלוות. כוחות אלה תוחמים את הגבול העליון של כמות ההלוואות שבנק יכול לתת.

אז אנו יכולים לנשום לרווחה. הבנקים לא יגמרו עם כל הכסף שלנו.

בשוק חופשי, ייצור כסף יהיה כמו ייצור של כל מוצר אחר, ואף יצרן כסף לא יזכה לפריבילגיה מונופולית. האדם הממוצע יהיה ספקן בנוגע לזה. איך לא יווצר מצב בו כולם רצים להדפיס כסף בעצמם? אחרי הכול, זו הדרך הפשוטה ביותר לעשות כסף. אדם פשוט יכול להדפיס כסף ולבזבז אותו! האם זה לא יותר קל מלייצר מוצרים?

קודם כל, אף אחד לא מצפה פשוט להדפיס פיסות של נייר עם הפרצוף שלו עליהם ולהכניס אותם למערכת ככסף. מיותר לציין שלא ניתן, כפי שראינו, לייצר כך כסף יש מאין. הכסף היחיד שיכול להיווצר בשוק החופשי הוא כסף שלפחות בעבר היה מוצר סחיר. כסף מנייר יכול להיווצר בשוק חופשי – כל עוד ניתן לפדות אותו בעבור מוצר, אך כסף נייר לא מגובה יכול לקרות רק היכן שישנו איום ממשלתי.

התבניות הן כפי שראינו: השוק בוחר באופן טבעי כסף סחיר בתור כסף, לשם נוחות נוהגים להשתמש בנייר כמייצג לכסף הסחיר, הממשלה מלאימה את הסחורה שמגבה את הנייר ולבסוף מפיצה את הנייר המייצג את הערך של הכסף – ללא גיבוי. זה למעשה מה שקרה בארה"ב ב1933.

אז משה (ה.מ – תרגום שלי לג'ו) חברכם לא יוכל להדפיס כסף עם הפרצוף שלו, להפיץ אותו ולהתעשר. בנוסף לבעיות הלוגיות שצויינו קודם, אם הוא יעשה את זה הוא כנראה ייתפס כמשוגע.

בנוסף, כמו בכל שוק אחר (לדוגמה, תעשייה), מאחר והביקוש לא אינסופי, גם מספר יצרני הכסף יהיה סופי. יזמים ייכנסו לשוק הדפסת הכסף בנסיון להרוויח, אך כאשר די יזמים בשוק הכסף, השוק יפסיק לעודד כניסה נוספת ויפסיק להיות רווחי – כך לא כולם ידפיסו כסף. במקביל, יש להתייחס לעובדה שגם הדפסה עודפת של כסף מורידה את כוח הקנייה שהכסף מייצר – וכתוצאה מכך את הביקוש אליו.

במילים אחרות, שני לחצים פועלים בשוק הכסף:

-          העלות הגדלה של ייצור הכסף.

-          הדעיכה בערכו של הכסף הנוסף שנוצר.

שני לחצים אלו יוצרים הגבלות טבעיות על ענף ייצור הכסף, כפי שהם יוצרים על כל ענף אחר.

זהב נכרה מהמכרות, ומועבר לצורף שיהפוך אותו למטבעות, שמטביע בהם סימן המעיד על המשקל שלהם ועל האיכות שלהם. חברות פרטיות מבצעות מטלות כאלה בשווקים רבים אחרים. תהליך זה מתבצע על ידי צורפים גם למטבעות חדשים.

בנקאות תתקיים בעולם כזה במידה ואנשים ירצו תיווך כלכלי ושירותים נוספים, כמו כתיבת צ'קים ושמירה על הכסף שבנק מספק.

התיווך כולל בתוכו מציאת לווים, משיכת הכסף שלהם, ושימוש בכסף על מנת הלוואתו לצורך החזרת כמות כסף רבה יותר. הבנקים מרוויחים מפערי הריביות בין הריבית שהם מציאים לחוסכים לבין הריבית שהם לוקחים ללווים. בכך שהבנקים מאתרים את ההלוואות האמינות – אלו שיניבו רווחים, ומלווים את אותן הלוואות הם מספקים שירותים חשובים לכלכלה.

כמו באספקת כל מוצר אחר, גם באספקת אשראי, סופיותו של הרווח הפוטנציאלי מגבילה את אספקת תיווך האשראי. האשראי לא יכול להתפתח באופן טבעי עד האינסוף, כפי שחלק מהגרינבקרים חושבים. כמו בתעשייה, גם כאן ככל שיסופק יותר אשראי לאנשים, הרווח הצפוי מכניסה לשוק יהיה קטן יותר וימשוך פחות משקיעים חדשים. כדי למשוך חוסכים נוספים הבנקים יהיו חייבים להציע ריביות גבוהות אטראקטיביות, ובניגוד לכך כפי שצויין קודם, כדי למשוך מלווים יהיה על הבנקים להציע למלווים ריביות נמוכות. שני הלחצים האלה מונעים רווח גדול מדי גם בשוק התיווך החופשי.

עד עכשיו עסקנו במערכת של שוק חופשי לחלוטין, ובמערכת של תקן הזהב. אך במערכת של שוק לא חופשי, כסף צו, ורזרבה חלקית – דאגותיהם של הגרינבקרים עדיין אינן מוצדקות. יש המון סיבות לבקר את המערכת של כסף צו ורזרבה חלקית, אך אנו עוסקים בניפוי טיעונים שקריים, ולכן אבחר להתייחס לטיעון שקרי מסויים בנושא.

כאשר רוזוולט החרים את הזהב האמריקאי ב1933, ונתן לאמריקאים נייר דף במקום, כסף זה לא נכנס לכלכלה "כחוב". היה זה פשוט אקט של המרה ממטבעות לנייר. כך כל מערכת של כסף-קשה נוצרת, המתכת היקרה נלקחת, ולאנשים נותר הנייר שפעם היה ניתר להמיר בתמורה אליה. מאחר ואותה כמות כסף שניתנה לאזרחים אשר פעם היה ניתן לפדות אותה למתכת יקרה אינה "נכנסת כחוב" – הכסף פשוט ניתן לאנשים על ידי הממשלה, לא הולווה על ידי הממשלה – תמיד חלק מהכסף היום הוא אותו כסף שהודפס אז. יש, אפוא, תמיד חלק מאספקת הכסף שאינו קשור לחוב, אז אפילו במערכת של כסף צו ורזרבה חלקית לא נוצר מצב בו בהכרח נוצרים חובות קולקטיביים בלתי ניתנים לתשלום.

כאשר תקן הזהב היה נהוג בארה"ב בנקים הדפיסו את שני סוגי הכסף – אישורי אחזקה בכסף (ניירות שהעידו שהאדם המופקד אותם רשאי לפדות אותם בעבור זהב בקופה), כסף אמונה (לא ניתן להבדילו מאישורי האחזקה בכסף, רק שמאחוריו לא עומד כל זהב. כאשר בנקים החלו לפעול ברזרבה חלקית, הם החלו להלוות זהב ע"י הדפסת אישורי החזקת זהב נוספים והלוואת הזהב באמצעותם). רק כסף האמונה מוגדר כ"כסף מבוסס חוב" כי הוא נכנס לשוק כהלוואה. גם חלק זה של הכסף הקיים בשוק נהפך לקרן קבועה אחרי המעבר לכסף צו, ממנו אפשר לשלם ריביות.

חשוב לזכור, שוב, שכאשר אנשים משלמים ריבית על ההלוואות שלהם, עובדי הבנק מוציאים את הכסף הזה והוא חוזר לכלכלה, כך שאותו כסף יכול לשלם עבור מספר תשלומי ריבית כאשר הוא מתגלגל בכלכלה שוב ושוב. אף אחד לא שומר את הכסף אצלו אחרי שהוא מרוויח אותו, אלא אם כן יש לו פטיש מוזר לאחזקת הכסף עצמו ומשחק איתו, דבר בלתי רגיל כשלעצמו.

בקצרה, אין סיבה להחליף את הפד בעוד מוסד ממשלתי. אין צורך להחליף את המונופול במונופול ממשלתי ישיר יותר. כל מה שאנחנו צריכים בשביל מערכת בריאה של כסף קשה הוא חוקי מסחר וחוזים רגילים.

הבה נתנגד לפד מסיבות טובות – לא מאחר והוא לא מדפיס די כסף, אלא כי חירות, שלווה חברתית וצמיחה נמצאים על הכף כאשר מדובר בכפיית מונופול ממשלתי מעוות, ובשל האמונה הנאיבית בתרבות הפוליטית האמריקאית, שלא יבחרו בפתרון שהגרינבקרים מציעים, פתרון שהוא לא לכבודם של אנשים חופשיים.

המאמר תורגם במקור מאתר מיזס באנגלית. כותב המאמר ממליץ גם על קריאת "האתיקה של ייצור כסף" מאת ג'ורג' דווידו האלסמן, על קריאה על עדותו בקונגרס של ג'פרי הרבנר ועל צפייה בסרטון בו הוא מספר למה הוא עבר לאסכולה האוסטרית.

אם אתם רוצים לקרוא עוד דברים שכתבתי (המתרגם), אתם מוזמנים להיכנס לבלוג שלי.

Comments