מאמרים‏ > ‏

לעזאזל עם חקלאות - חקלאי לשעבר

לעזאזל עם חקלאות

[המאמר הופיע לראשונה ב American Mercury (נובמבר 1937).
תרגום: טל זיצ'ק. עורכים: גיא קדם ויונתן קרוביצקי.]

הייתי פעם אדם ביישן, רזה. מעולם לא הסתדרתי טוב בעיר. כשדיברתי עם אנשים, הם נטו לרחף, או היו פונים למישהו אחר ואומרים: "מזג אוויר נאה, לא כן?" לא ראיתי בעבודה שלי את הגבורה שהממונים עלי נהגו להתפאר בה, אז כנראה שלא הייתי כל כך טוב.

לזמן מה פניתי לשירה וכתבתי יצירה על שירו של הקִיכְלִי המתבודד, אבל כולם במשרד חשבו שהוא מגוחך. לא אהבתי רעש או עשן או רכבות תחתיות או למהר או לשחק גולף או להשתכר במוצאי שבת, אז התחלתי לחשוב שמשהו בוודאי לא בסדר.

הלכתי לפְּסִיכוֹאָנָלִיטִיקָן שאמר לי ששנאתי הכל יותר מדי. על כך שנאתי את הפסיכואנליטיקן. סרבתי לשלם חמישה דולרים על שנאתי החדשה, ולבסוף גם הפְּסִיכוֹאָנָלִיטִיקָן שנא אותי. אז החלטתי "לעזוב את הכל" - לעבור מהעיר לשקט הנפלא של הכפר ולפשט את חיי. קניתי חווה בצפון הרחוק של ניו אינגלנד, וקניתי פרה גם. תמיד רציתי להיות הבעלים של פרה ולצפות בה מלחכת את העשב שלי בזמן שאני מעביר את הימים חולם.

בשעה חמש באחר הצהריים הראשון הלכתי למרעה לחלוב את הפרה שלי בין החינניות והנוריות. נראה שהזבובים הפריעו לה הרבה, והיא כרכה את זנבה בראשי שלוש פעמים ברעש חזק. כמות נכבדה של חלב עלתה על שרוולי ועל ברכי, אבל עדיין נשארו שני גאלונים נוספים בדלי.

כשהשגתי את התוצאה הזאת, הפרה שמה אחד מטלפיה בדלי, הפכה אותו, והלכה ברוב חשיבות לחלקת תלתנים.

כעבור יום קשרתי אותה באסם לחליבה, אז היא נתנה שני דליים מלאים ואני לא ידעתי מה לעשות איתם. אחד משכני האיכרים הציע שאני אשיג חזיר, אעשה חמאה מהשמנת, ואגדל את החזיר על החלב הרזה. הרעיון הזה התאים טוב מאוד עם התוכנית הפשוטה שלי לחיים פשוטים. אני אהיה יחידה שמתקיימת בזכות עצמה בדרך הטובה והישנה. אז קניתי חזיר. קניתי גם מפריד שמנת, מַחְבֵּצָה, פחית שמנת, מכשיר לעיבוד חמאה, כמה מחבטי עץ, וגם מספר דליים.

מיד גיליתי שהכנת חמאה זו עבודה נפלאה: השכנים לעומת זאת, אמרו לי שגבר לא יוכל להכין חמאה כמו שאישה תוכל, ושאני מוכרח שתהיה לי אישה. לא נותר עוד דבר לעשות: מיד השגתי לי אישה.

היא אמרה שהיא חייבת קרח כדי לקרר את השמנת אם היא הולכת להכין חמאה, ושאנחנו באמת צריכים מים זורמים, כי שטיפת המכשיר המפריד היא מטלה מייגעת. כתוצאה מכך חיברתי צינור למעין ופוצצתי טונות של סלעים מתוך שוחה כדי להניח את הצינור בצורה שתמנע ממנו לקפוא בחורף. כשמומחה הדינמיט שהעסקתי פוצץ שני חלונות מתוך ביתי, החלטתי שהשוחה עמוקה מספיק. בזמן צביעת משקוף החלון החדש ומירוק השמשות החדשות, החלטתי שזה נהדר מה ידיו של אדם יכולות ללמוד אותו אם הוא לא שקוע בהתנוונות הציביליזציה. הרגשתי שהיתה מעין אצילות במה שעשיתי, לומד על ידי ניסוי וטעיה, לומד כמו שאיש המערות למד, כמו שהאנושות תמיד למדה.

המים זרמו בסדר למשך שבועיים ואז המעין התייבש. אז התקנתי משאבה ממעין נמוך יותר, אבל המים היו קשים כמו לבנה וסתמו את הצינורות בסיד. למרות זאת, במהרה למדתי לפרק את הצינורות ולפרק מתוכם את מצבורי הסיד, ואשתי אמרה שזה נהדר כמה מיומן נהפכתי להיות. היא לא ידעה חצי מזה. בשבוע הראשון נאלצתי לפרק את המשאבה ארבע פעמים.

בזמן שניפיתי אבק כדי לתפוס בורג מפְּלִיז שהפלתי, לא יכולתי שלא לחשוב שהתולדות של השפעת הפרה היו נרחבות בהחלט. הפרה האדומה-לבנה שלי כבר הובילה אותי למקדש הנישואין, אילצה אותי לקחת קורס בפיצוץ, לימדה אותי משהו בגיאולוגיה, הפכה אותי למגדל חזירים, זגג, שְׁרַבְרָב, ועכשיו שילוב של מכונאי מוסך וכּוֹרֶה.

בערך בזמן הזה, גיליתי שאצטרך להשיג מספוא לאסם לפרה לתקופת החורף. זה הצריך מגרפה, אבן משחזת, חרמש וגם נתן שטר של 20$ לאדם-עם-צמד-סוסים, איבוד 10 גאלונים של זיעה, ושטר נוסף של 10$ לבירה. בינתיים הגן התמלא בעשבים שוטים והמרמיטות לא הסכימו לאכול דבר מזה, למרות שהן כן השמידו את האפונה והשעועית, והזחלים שיטחו את הכרובים. התחלתי לעבוד בגן והייתי נורא עסוק. הקיץ עבר ולא ביליתי דקה אחת בהסתכלות על הפרה שלי מלחכת עשב בזמן שאני מעביר את הימים בחלומות.

התחביב הזה, לעומת זאת, נלקח ממני בעקיפין על ידי מספר חברים לשעבר מהעיר שבאו והשתרעו בצל ואמרו לי אילו חיים אידילים יש לי ואיך הם קנאו בי. הם ידעו הרבה על ציפורים ופרחים, והם אמרו לי איזה נוף יפה נשקף מפסגת ההר ההיא. הייתי שמח ללמוד מהם עוד על האזור מסביב לביתי, רק שהייתי צריך להתקין גג חדש על האסם כי אחרי שהגשם דלף על החציר, הפרה לא היתה מוכנה לאכול אותו.

חורף כמעט תפס אותי בזמן שגמרתי את הגג ובניתי את בית הקירור החדש שלי. תמיד אהבתי לצפות בעונות דוהות אחת לתוך השניה ולהסתכל על העלים שהופכים אדומים, ועל הגשם הראשון, וכל השאר. אבל עכשיו הרגשתי כמו אדם שבורח בתוך מנהרת רכבת כשקטר בעקבותיו. נאלצתי לחטוב את העצים כמו משוגע כדי להשאר חם. גם נאלצתי לקנות גרזן חדש, מסור, כמה טריזים, קורנס, כפפות, מגפיים וזוג נעלי שלג. כבר אגרתי כל כך הרבה ציוד בבקתת העץ שלא נשאר מקום לעוד, אז נאלצתי לשמור את נעלי השלג מתחחת למיטה. זה הרגיז את אשתי. אבל אמרתי שאין סיכוי שאני אבנה ביתן בשביל נעלי השלג, וזה היה זה.

לא עבר זמן רב, כמובן, לפני ששיסעתי את רגלי עם הגרזן החדש. בזמן שנחתי במיטה, לומד חוברות של משרד החקלאות על איך לגדל דבורים, לסרס תרנגולים, להתקין רצפות מלט באורוות ולבנות לוּלים, החלטתי שזה מטופש לעבוד יום ולילה בשביל פרה אחת. החלטתי שאני אקנה עוד פרות, עכשיו כשיש לי את המפריד החדש והמשאבה ובית הקירור ופחית השמנת וכל כך הרבה דליים. אחרי הכל, שתי פרות יכולות לחיות בזול כמו אחת.

אז, כשהאביב הגיע, קניתי שש פרות ושבעה חזירים. מהר גיליתי, לעומת זאת, ששדה המרעה שלי לא היה מספיק גדול בשביל שבע פרות ושאצטרך להפטר מחלק מהסְבַךְ. והגדרות היו נפולות בכל מקום. נאלצתי להכנס ליער ולחטוב 500 עמודי-גדר מארזים. ואז העברתי את האביב בהתחמקות מלולאות חוט תייל שרדפו אחרי לכל מקום וכרכו אותי כמו זרועות של תמנון.

נעשה ברור שאני אצטרך לשתול הרבה יבול כדי להאכיל את שבעת הפרות שלי בזמן החורף, וזה הצריך רכישת צמד סוסים, מחרשה, מַשְׂדֵּדָה, עגלה, רתמה, מזרעת דגן, קַלְטֶרֶת, ומגוון מכשירים נוספים. זה גם חייב האכלה והשקייה של הסוסים פעמיים ביום במשך 50 השנים הבאות, או במשך כל זמן שהם יחיו, או במשך כל זמן שאני אחיה.

בקיץ הזה, אפילו יותר עירוניים הגיעו לראות את החווה שלנו; נראה שהיינו התגשמות חלומם, התגבשות כְּמִיהָתם למקום כפרי. אשתי היתה עסוקה עם הפחיות והגן והכנת-החמאה והבית והפרגיות, ואלוהים יודע שהיה לי מספיק לעשות מבלי לשבת ולהקשיב לאנשי העיר מספרים לי אילו חיים אידילים יש לי וכמה הם מקנאים בי. אבל לא הבחנתי באף אחד מהם תופס קלשון ומתחיל לעזור.

כשהיבולים שלי התחילו לגדול הבנתי שאצטרך אסם נוסף כדי לאחסן אותם, אז התחלתי לעבוד על זה. עד שסיימתי אספתי כל כך הרבה כלים שנאלצתי לבנות מחסן כלים כדי לאחסן אותם. החזירים שלי היו גדולים והגיע הזמן לשחוט אותם. החלטתי לקנות כלים נוספים וללמוד לשחוט. האם לא כבר נהיתי משהו מנגר, שרברב, נפח, צייר, חוטב עצים, פֶּחָח, מכונאי ווטרינר? ובכן, זו היתה עבודה מלוכלכת, אבל למדתי לא לחשוב, שהתגלה כמועיל.

הפרות שלי התחילו להמליט עגלים. לא יכולתי להביא את עצמי להרוג אותם, אז נאלצתי להאכיל אותם, שהיה אפילו יותר גרוע. נלחמתי בעכברושים, הפשרתי צינורות קפואים, תיקנתי מכונות, חתכתי קרח, חטבתי עצים, והפגנתי ביצועים מופלאים של מיילדת לפרות שלי. לעיתים נזכרתי ביראה בחזון של עצמי יושב על מרפסת אכסניה בלי דבר לעשות, חושב שהחיים הם רִיק.

וכך שקעתי בביצה של עבודה שממנה יצאתי רק לעיתים נדירות ל15 דקות בצהרי ראשון המאוחרים, קצת לפני המטלות. החזקתי מעמד במשך חמש שנים, ואז התחלתי לחשב וגיליתי שאני מפסיד 500$ לשנה על השקעה של 8000$, בנוסף לחמש עשרה שעות עבודה כל יום. הרגשתי שהגעתי לקצה החבל שלי.

זו הייתה השנה בה לא התקנתי את חלונות הסערה עד מרץ, ובאפריל אשתי רצתה שאני אוריד אותם שוב. אמרתי, "לעזאזל עם זה!". אמרתי, "זרקי מגהץ דרכם אם את רוצה אוויר." לבשתי את החליפה הכי טובה שלי ולקחתי את הרכבת לעיר.

כשהגעתי לעיר זה הכה בי בפרצוף, וידעתי מיד שאני לא אוהב אותה אפילו קצת יותר ממקודם. עקפתי מקרוב את הדלת של הפסיכואנליטיקן, אבל, בלי להכנס פנימה. אבל מהר הרגשתי מאוד בודד שחשבתי להתסכל במשרד ולראות את החבר'ה. אולי אבקש עבודה שוב. אבל הם לא ירצו אותי. פני היו כמו עור קורדוביאני בצבע חום-אדום, והיו לי פצעים כמו יבלות על כפות הידיים.

זה התחיל בדלפק הקבלה כשגברת מקאווי באה ללחוץ את ידיי. "מה, איפה היית?" היה קראה. "אני בקושי מכירה אותך. השתזפת בהחלט."

"הייתי בחווה," אמרתי. "אני חקלאי עכשיו."

"חקלאי! הו, תמיד היית בר מזל. והנה אני מאחורי אותו שולחן ישן. טוב, אני מניחה שאתה רוצה לראות את מר סטוארט. הוא יהיה מאוד מרוצה."

במשרד הנשיא, מר סטוארט אמר: "מה, איך גדלת, איך אתה נראה טוב! חקלאי, הא? אדון לזמן שלך, בא לעיר לעשות חיים. ת'יודע, תמיד רציתי לעזוב הכל ושתהיה לי חווה בכפר."

הוא ניער את ראשו בעצב. "ואולי גם פרה - אבל אני מנחש שאין לי את האומץ. היי, בלינקס ירצה לראות אותך." והוא לחץ על הזמזם.

בלינקס נכנס. "גבר, תכניס 'תה כאן!" הוא אמר. לא חשבתי שאני לוחץ חזק, אבל בלינקס יִלֵּל. "למען השם אל תמחץ לי את האצבעות. סטוארט, הבחור אפילו לא מודע לכוחו. תסתכל על היד הזאת, תסתכל על היבלות."

מר סטוארט העביר קצה אצבע עליהן, מוכה יראת כבוד.

במהרה היו שלושה גברים נוספים במשרד. אחד מהם שם יד על זרועי ושאל בביישנות, "תן לי להרגיש את השריר שלך." כיווצתי את זרועי ועיני הבחור ברקו מקנאה. "חזק כמו מסמרים," הוא אמר, וכולם הנהנו בהסכמה.

"אתה כורת עצים גדולים, אני מניח," אמר מר סטוארט.

"די גדולים," אמרתי. "שיסעתי את רגלי עם גרזן פעם אחת כשהייתי חדש בזה."

לבסוף, לא היתה דרך לצאת מזה חוץ מלחלוץ את הנעל להראות להם את הצלקת, ולהפשיל את רגל-המכנס כדי להציג שני סימנים לבנים שפרסת הסוס השאירה. זה היה שיא כזה שחשבתי שעדיף לעזוב לפני שהקסם יתפוגג. כולם רצו להזמין אותי לארוחת ערב, אבל אמרתי להם לבוא לחווה באוגוסט במקום כדי לחגוג, "תירס זהוב, נקטף רק 20 דקות קודם, שמנת עשירה, פטל, תבשיל בשר". ואז הוצאתי את עצמי משם, מרגיש מאוד קליל.

באוגוסט עובדי המשרד יצאו לחווה ופגשתי אותם בתחנה עם מטען של מספוא. נתתי להם לדוג בנחל וללקט גרגרים ולכרות את כל העצים שהם רצו. גם הראתי להם את הסוס שממש בעט בי.

בחורף שאחרי הם הגיעו שוב, מביאים איתם עוד חברים כדי לראות את השלג. וכך, הזמן עבר, החווה שלי הפכה למוקד עליה לאנשי עסקים להם הרשתי (תמורת 6$ ליום) לשחק ביערות עם גרזנים חדים, בתנאי שהם יזכרו שבתוך הבית אסור לחתוך רהיטים. יושב הראש של תאגיד הגז המאוחד היה הגרוע מכל, הוא חתך רהיטים, אבל שילם תוספת בשביל הזכות, אז הרשנו לו להמשיך.

עוד ועוד הגיעו בקיץ הבא והעסקתי שתי עוזרות בשביל אשתי, ואני לא עשיתי כלום חוץ מלשחק עם אורחי המשלמים וללמד אותם לירות במרמיטות ולהכין משרוקיות עץ. רובם התנהגו יפה והעבירו את הזמן בקפיצה על החציר ואימון בחליבה, מתחבאים בתירס, מסתובבים ערומים ומלמדים את הפרה לבעוט.

עכשיו כששכרתי שני גברים והפסקתי בעצמי להתחפר באדמה הפוריה בשביל מזון פשוט, או לחטוב את הדלק שלי מהיערות בחורף, או לקצור את האחו בזריחות בזמן שהטל עדיין נמצא, או לשוטט בגבעות בשקיעה בחיפוש אחרי הפרות, או להאכיל את הסוסים, נעשיתי כבר מפורסם כאיש טבע אמיתי ושוכן יערות.

ובשנה שעברה, השגתי משרפת נפט, נהג עם מכונית משפחתית, תחנת חשמל ביתית, ושלושה חדרי שרותים כדי לדאוג למעריצי המשלמים שבאים למסעי צליינות מכובדים. אתה צריך לשמוע אותם אומרים בגעגוע, "אוי, כמה הייתי רוצה לעזוב הכל ולחיות את החיים הפשוטים כמוך."

---------
Original (English): To Hell with Farming (http://mises.org/daily/4983/To-Hell-with-Farming)
לפניות:
Translating Liberty (Translating.Liberty@gmail.com).
Comments