מאמרים‏ > ‏

נאומו של רוברט היגס לרגל קבלת פרס טוקוויל(15 לנובמבר, 2011)

דר רוברס היגס

אורחים נכבדים, חברי סגל ההוראה וחברי כבוד בסגל, מר וגברת ת'רו, גבירותי ורבותי,

זהו כבוד גדול להבחר לקבל את פרס אלכסיס דה טוקוויל באירוע זה. במשך שנים רבות עבדתי עם דיוויד ת'ורו, המייסד של מכון אינדיפנדנט (Independent Institute) ועם מרי ת'ורו, סגנית הנשיאה הותיקה של המוסד, בחתירה להפיכת העולם למקום יותר חופשי, יותר שלו ויותר משגשג. אני מעוניין להעניק להם את השבח הגדול ביותר האפשרי על כל מה שהוא עשו - וזה הרבה יותר ממה שכל אחד מכם עשוי לדעת - לקידום הבנה למדנית וציבורית גדולה יותר של הערכים ומוסדות שמחזקים חברה באמת חופשית שלוה ומשגשגת. הם נלחמו את המלחמה הטובה, לעולם לא הרפו, לעולם לא נכנעו לייאוש, לעולם לא היססו לפסוע את הצעד הבא, והבא והבא, לעבר המטרה של עולם בו כל בן אנוש זוכה לחירות והכבוד להם כל אחד זכאי בצדק.

עם השנים, כמורה וכמלומד, שאפתי להחזיק בסטנדרטים גבוהים של יושרה, דיוק ויכולת מקצועית במאמצי להאיר את תלמידי, עמיתי למקצוע ואת הציבור. עם זאת, בזתי לאמונות ומנהגים נפוצים הנהוגים בין שורות הפרופסורים והפרשנים בעניינים ציבוריים. ללא ספק הייתי גלוי לב מדי, אפילו כשזה הזיק לי, ואני לא אופתע לגלות שרבים מבין עמיתיי ראו בי טרחן, לפחות מדי פעם, כתוצאה מכך.

עם זאת, על אחת מהדרכים בהן הפכתי את עצמי לטרחן אני לא מצטער: הנפתי בגאון את הדגל של חירות הפרט, שוב ושוב, אפילו בינות עמיתים ואזרחים שהעריכו ערכים אחרים הרבה מעבר להערכתם לחירות. למרות שאמריקנים מעטים מתנגדים בגלוי לחירות הפרט בצורתה המופשטת, זה ברור מנכונותם התכופה להקריב את החירות במסע אחר מטרות אחרות שהם לא מעמידים את חירות הפרט גבוה מאוד בדירוג סולם העדפותיהם בהקשר של הסוגייה--איך צריכים החיים החברתיים להתנהל. מנגד, אני חסר בושה באוהבי את החירות. בשביל החברה כמכלול, אני מקווה לשום דבר אחר יותר בלהיטות מאשר שתהיה חופשית ככל האפשר. בשבילי חופש הוא לא סתם הערך המדורג הכי גבוה ביחס לעניינים ציבוריים; הוא גם עומד בדרגה משל עצמו, הרבה מעבר לכל האחרים.

אני מצדד בחירות הפרט במובן ה"קיצוני" הזה משתי סיבות, שבעיני משלימות אחת את השניה. הראשונה היא שהחירות היא התנאי האופטימלי להתנהלות של כל פרט בחברה. להדחק, להדחף, להרגיש מאוים, להיות מנוצל לרעה, לחוות זלזול, לקבל יחס של בוז ועלבון - אלו דברים רעים בפני עצמם, לא רק בשבילי, אלא לכל בן אדם. אנחנו חייבים להרתע מהם, מבלי להתחשב אם הפוגע הוא שוטר מקומי או הממשלה בוושינגטון. עם זאת, יותר מדי מבינינו התרגלו להתאכזרויות מצד עובדי הציבור ולוקחים אותם ללא התרגשות, בלי הרבה מחשבה מודעת לכך שאלה עוולות שמוכרחות להיפסק, לא משנה מה מקורן.

חירות הפרט, עם זאת, היא גם אמצעי ליצירתם של התנאים, הטובין והשירותים שמהווים שפע חומרי והקלה על רבות מהחרדות והכאבים שפעם נילוו לחיים החברתיים כמעט עבור כולם. למעשה כולם מעדיפים התפתחות כלכלית, במיוחד לאור העובדה שזו מפחיתה או נפטרת מעוני קיצוני. חירות הפרט היא תנאי הכרחי להתקדמות כלכלית שמחזיקה מעמד. התנאים הספציפיים לחברה חופשית - זכויות קניין, חוזים בטוחים, שלטון חוק אמין - הם תנאי קדם ליצירה המתמשכת של שפע בטווח הארוך. בתקופה מתקדמת זו, אחרי שהיינו עדים לזוועות הפרטיות ולאסונות הכלכליים הנגרמים על ידי תכנון ריכוזי סוציאליסטי, אין זה אמור להיות הכרחי ללכת ולהטיף את הבשורה של הרכוש הפרטי ושל כלכלת השוק, ועם זאת כולנו יודעים שאנשים רבים עדיין אינם מבינים עניינים מהותיים אלה ולעיתים קרובות פועלים באופן פוליטי כדי להדוף את פעילותה של חברה חופשית אמיתית.

לכן, לאלו מאיתנו העוסקים במחקר, הוראה והפצת הידע שלנו ביחס לפעילותם של חברות צודקות, רודפות שלום ושופעות, נשארה עוד הרבה עבודה לעשות. בהחלט, גם אחרי שמספר רב של אנשים הגיעו להבנה לגבי חשיבותו של החופש, ההישגים עלולים ברובם להמחק בפאניקה של מקרה חירום לאומי, כשמנהיגים פוליטים ללא הרף יוצאים בהצהרות ומבטיחים הקלה ובטחון אם רק נקריב עוד מהחירויות שלנו על מנת לאפשר להם להשתמש בסמכויות חדשות. "משבר ולוויתן", כותרת הספר שלי שפורסם ב 1987, מתאר באופן מקיף סוג של הישנות רגרסיבית שלבלעדיה היינו עשויים לראות את התקדמותה הבטוחה של החברה לעבר חופש גדול יותר ויותר. אנשים מפוחדים זועקים למושיע, מנהיג שיסיר מהם את האחריות לביטחונם ורווחתם הכלכלית.

בפני פיתוי זה אנו מוכרחים לעמוד אם ברצוננו לשמר ובסופו של דבר להגדיל את חירויותינו. אם לא נתנגד, לגיונות של אזרחים מפוחדים, אופורטוניסטים פוליטיים וכלכליים והדמגוגים לעתיד ינצחו, וגבולות החירויות שלנו יוגבלו אפילו יותר עם כל אפיזודה של משבר. המאבק הזה דורש השכלה, עירנות תמידית ואת האומץ לחשוב, לדבר ולפעול בגילוי לב בין עמיתינו היותר פייסניים שמעדיפים לקחת את הדרך הקלה של שיתוף פעולה על מנת להסתדר, גם כשהחברה ברובה פוסעת לקראת צלילה לתוך עריצות מוחלטת או לדעיכה ארוכה ויציבה לקראת הטוטאליטריות. לאמריקנים אסור להרגיע את עצמם במחשבה שכאן זה לא יקרה. במידה גדולה זה כבר קרה כאן, ודברים גרועים יותר מחכים אם רבים נוספים מאיתנו לא יעוררו את עצמם להתנגד.

הדעות המוזכרות לעיל - במיוחד מסירותי לחירות הפרט ולמאבק כנגד כל מה שמניע אותנו הרחק מהחברה החופשית - מסבירות, אני מאמין, למה אני זוכה לכבוד כאן הערב עם הפרס על שם אלכסיס דה טוקוויל. עונג הוא לי לקבל את הפרס בשם כל מי ששותף לרעיונותיי ונאבק להגן ולקדם את החברה החופשית. כמו לורד אקטון, אנו מאמינים ש"חירות אינה אמצעי למטרה פוליטית נעלה. היא בעצמה המטרה הפוליטית הנעלה ביותר."

ככל שאנו ממשיכים את התנגדותנו לכל רעיון ופעולה שמאיימים על חירות הפרט, אנו מכירים בעובדה שסומרסט מוהם תיאר לפני 70 שנים כשכתב: "אם אומה מעריכה דבר מעל חירות, היא תאבד את חירותה; והאירוניה שבכך היא שאם תהא זו נוחות, או כסף, שהיא מעריכה יותר, היא תאבד את אלה בנוסף." אני אוסיף רק שאם היא מעריכה ביטחון מעל חירות, היא תאבד אותו גם, כיוון שאומה שמעריכה ביטחון מעל חירות כמעט בוודאות תהיה לא חופשית ולא בטוחה. לבסוף, היא בהחלט תאבד כל דבר הגון ואנושי שהיא מוקירה, תוך כדי שהיא מצמצמת את עצמה למעט יותר ממסה פחדנית של פרוטופלסמה.


* ד"ר רוברט היגס - http://www.independent.org/aboutus/person_detail.asp?id=489
תורגם ופורסם באישורו של ד"ר רוברט היגס.
מקור: Robert Higgs’s Tocqueville Award Acceptance Speech (November 15,2011)
לפניות בקשר לתרגום: Translating.Liberty@gmail.com
Comments